(פנים, צהריים, משרד תל אביבי סמוך לקניון עזריאלי)
חברי הטוב, ח', שלא נפגש איתי מזה זמן מה מוציא שקית ניילון חדישה. ממנה יוצאת גופיית פוליאסטר עם המספר 6 מאחורה.
Tunes Squad. חדשה. של לברון ג'יימס. ייקס!
והצופה שאינו מעורב יעצור שנייה ויגיד: אתה? איך אתה הגעת לכאן? הרי... אין לי גופיות NBA בבית. אני בכלל לא כזה טיפוס של כדורסל, כדורגל תמיד היתה ההעדפה שלי (וכשאבא שלך מאמן, זה לא כזה פשוט). גם המבוכה הטבעית של להסתובב עם חולצה עם שם של גבר אחר, לא ממש הוסיפה לכל העניין. ובכל זאת היא היתה שלי, והבטתי בה בעיניים בורקות.
"ספייס ג'אם" הראשון, שנוצר בשנת 1996, היה עבורי הרבה יותר מסתם עוד סרט. הוא היה חלק מהתקופה שסימנה לי כיוון בחיים - בשנים שבהם הייתי ילד שתהה מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, הדמות הזוהרת של מייקל ג'ורדן שניבטה מקלטת ה-VHS כמו אמרה: לטס פליי סאם באסקטבול. זתומרת, לא ממש באסקטבול, כמו שבוודאי הבנתם, אבל... ספורט היה הכיוון. זה מה שימצא לך את האור, שם תמצא את מבטחך. גם אם זה לא יהיה כאתלט פעיל (כבר אז לא הייתי מהמצטיינים).
ו-25 שנה אחר כך, כש"ספייס ג'אם 2" ("אגדה חדשה" בשמו העברי) יצא לאקרנים, לא יכולתי באמת לחכות. אפילו המתנת ה-24 שעות שהיתה אמורה להיות, התקצרה במפתיע. צפיתי בו ביום שיצא החוצה - כנראה שדברים קורים כמו שצריך לקרות. השילוב בין הסרט שגדלתי עליו, לבין הספורטאי האהוב עליי היום בעולם - לא יכול היה לנפק תשובה אחרת.
וכן, אני אוהב את לברון ג'יימס. למרות כל החסרונות הידועים. כי מדובר באתלט על, בכדורסלן ייחודי והיסטורי, באדם יוצא דופן, בדמות שהשתמשה בכוח שלה כדי להאיר דרך לאחרים. והאמת? גם אהבתי אותו מאוד בתפקיד הקטנצ'יק שלו ב"אסון מהלך", שהיה משעשע במיוחד (למרות שבואו, עדיין ביל היידר היה ה-MVP במשחק הזה), מה שנתן צ'אנס לתצוגת משחק (במובן הדרמטי) טובה יותר. בשעת ערב מאוחרת, ארזתי שני פסק זמן (אירוני), בקבוק מים, וצעדתי לעבר הקולנוע. שואו טיים.
הצל הג'ורדני (או: "למה לברון הוא לא מייקל, וזה סבבה")
"ספייס ג'אם" גרסת 1996 סבבה, בסופו של דבר, סביב מייקל ג'ורדן - בסרט מלא דמויות מצוירות וחייזרים פיקטיביים, הוא היה הסיפור גיבור האמיתי (וסל הניצחון הבלתי נשכח בסיום הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך). לא כך בגרסת 2021: בסרט של לברון, הדבר שעליו הוא נאבק הוא לא הדמות שלו - אלא מה שישאיר אחריו. המשפחה. המורשת. משהו שנטוע באדמה הרבה יותר מעוד אליפות או עוד מהלך גדול.
אם מייקל ג'ורדן חיפש, בזמן שהסרט יצא (מייקל היה אז בן 33, אחרי הקאמבק מהפרישה הראשונה), להיות הסופרסטאר בהווה - לברון ג'יימס הוציא את הסרט הזה בגיל 36, כשלכולם ברור שהוא קרוב יותר לסוף מאשר להתחלה. אם ג'ורדן נאבק על ההווה, לברון נמצא בקרב התמידי על העתיד. איך ייזכר? כמה גדול כולנו נחשוב שהוא, בעוד עשר שנים?
ומכאן, אפשר לזהות את היחס למשפחה. אם בסרט הראשון, הילדים והאישה ואפילו האבא הדומיננטי ג'יימס (שמופיע בסצנת הפתיחה ונעלם, מסיבות מובנות) נמצאים ברקע - ומהר מאוד מייקל נמצא בפרונט, כאן המשפחה היא הסיפור: המאבק בין האבא לברון לילד "דום" (שאני די בטוח שהשם נבחר רק בשל משחק המילים "וואטס אפ, דום") הוא קו העלילה המרכזי. הקונפליקט של הסרט: הילד שמעוניין ללכת בדרכו, מול האבא הדורש והקשוח, המעוניין שילדיו ימשיכו בדרך שסלל.
ג'ורדן ולברון. נעליים גדולות להיכנס אליהן (Getty)
למצוא את קולך בעולם (או: "Let Me Be Me")
וזו הדילמה שמלווה את דומיניק "דום" ג'יימס לאורך הסרט: בניגוד לדרך של האבא, ששאף להתמקד בכדורסל, הוא מצא את הכיוון שלו במשחקי הווידאו - בניסיון לבנות עולם משלו, במקום להתמודד בעולם החיצוני. ג'יימס, המבוגר ממנו בדור, לא מבין את העולם הזה - הוא הרי התרגל למרפק את מקומו תחת עומס הציפיות של אחרים, למצוא את מקומו בעולם החיצון. המאבק ביניהם הופך גם למאבק של ממש, על המגרש - אלא שהוא נגמר בהשלמה.
בסופו של דבר, הפיתרון ש"ספייס ג'אם 2" מציע הוא סוג של איזון בין שני הדרכים. המהלך שגורם ל"טון סקווד" לנצח את המשחק מול ה"גון סקווד", הוא בסופו של דבר המהלך שהביא את לברון עד הנה - אותה תנועה פנימה והחוצה, שנגמרת בזריקה מחצי מרחק. אבל מי שעוזר לכדור להיכנס, הוא בסופו של דבר "דום" ויכולותיו הטכנולוגיות. השילוב בין העבודה הקשה של פעם, לייחודיות ולכישרון של היום - הוא מה שבסופו של דבר מביא את ההצלחה.
לנצח ביחד (או: "אין דבר חזק יותר ממשפחה")
אלה היו המשפחות שהביאו לו את התארים, וזו המשפחה שאליה הוא חוזר - ומהווה את ה"פרס" שמגיע לג'יימס על הניצחון עם הטון סקווד. הזכות להיות ביחד, להגיע אל המטרה הגדולה בעזרת שותפים לדרך. וזו, אם תרצו, מורשת לברון כולה: אתה יכול להגיע רק עד מרחק מסוים לגמרי לבד. כדי להיות גדול באמת, תצטרך לדעת גם לפנות מקום לאחרים - שיביאו אותך רחוק יותר. במובן מסוים, זה גם הלקח שג'ורדן למד בבולס: רק בעזרת פיפן וגראנט/רודמן, הוא הצליח לקחת תארים.
סיום
הכיף ניצח. החיים חזרו. אפשר להיות "לוני" שוב.
תודה לאל.
VIDEO