אי אפשר היה שלא להתבאס ביחד עם דני אבדיה. משחק ראשון בתפוח הגדול לעיני אולם מלא, אין ספור ישראלים ויהודים שהגיעו לתמוך, עברית בכל עבר, גופיות אדומות עם הספרה 9, כל הפוקוס עליו, הרגשה שיד אליהו העתיק את עצמו לאמריקה, ואחרי כל זה - 2 נקודות, 0 מ-6 מהשדה ב-19 דקות והפסד צורם. כך נראה הערב של אבדיה נגד ברוקלין ב-25 באוקטובר 2021.
לא אשכח בזמן הקרוב את הסצנה שחיכתה לי ביציאה מהברקליס סנטר. לאחר אחת ההופעות הכי חלשות שלו ב-NBA, אבדיה נעמד ברחבת האולם המודרני של הנטס תחת הקור המקומי בזמן שאוהדים ניגשו אליו כדי להצטלם. מצד אחד - כיף גדול, 'וייב' של רחוב יגאל אלון במקום "אטלנטיק אווניו" וילדים מאושרים, אבל מצד שני ניתן היה לראות על אבדיה שהוא רק רוצה לברוח משם. לברוח מהמקום בו אכזב מאות אוהדים שחיכו לו יותר מאשר לקווין דוראנט או ג'יימס הארדן.
עם שפת גוף מבואסת ופנים נפולות (כיאה לאבדיה שיודע לבקר את עצמו יותר מכל אחד אחר), הפורוורד הישראלי של וושינגטון עשה את צעדיו למכונית תוך שהוא דואג לשים את הקפוצ'ון של המעיל על הראש על מנת להוריד פרופיל עד כמה שאפשר בגובה 2.06 מ'. בין כל המחשבות שרצו לאבדיה באותו רגע לא פשוט, סיכוי גבוה שרצו גם מספרים, או יותר נכון תאריכים: ה-21 וה-23 בדצמבר 2021, שני המשחקים הבאים שלו בניו יורק. ואם אבדיה לא הספיק לחשוב על הביקור הבא, תהיו בטוחים שהישראלים המקומיים כבר הקיפו ביומן את אותם ימים.
התאריך הראשון הפך ללא רלוונטי ברגע שלברוקלין לא היו מספיק שחקנים והמשחק נדחה, והמשמעות הייתה שכל העיניים על המדיסון סקוור גארדן. למשחקו הרשמי הראשון ב"מכה" לעיני יציעים מלאים אבדיה הגיע עם ציפיות גבוהות מהרגיל, במיוחד לאור הכושר הנוכחי, אך בניו יורק כמו בניו יורק, הוא מיהר להזכיר לכולנו שאין כזה דבר גבוה מדי.
תחת אור הזרקורים של לב מנהטן, באולם המפורסם בעולם בו סטף קרי הפך לשיאן השלשות לפני בסך הכל תשעה ימים, אבדיה רשם את אחד המשחקים הטובים שלו ב-NBA ולגמרי סגר את ה"חוב" שנותר מברוקלין. גם לאוהדים, ולא פחות חשוב לעצמו. עם 14 נקודות, הגנה אדירה (שיא קריירה של 3 חסימות) וחלק בלתי נפרד מהניצחון 117:124 על הניקס, אבדיה נהנה הלילה (בין חמישי לשישי) מערב אייקוני שהותיר אותנו עם תהייה אחת - איך הייתה נראית הקריירה שלו (והחיים שלו בעיר הגדולה) אם היה נבחר מקום אחד קודם לכן בדראפט 2020?
אבדיה נגד טופין, בחירה 9 נגד 8. הניקס מצטערים? (Getty)
גם הג'נרל מנג'ר של וושינגטון ידע - היהודים באים
נחזור לתחילת הערב הזה. כמדי משחק שערי הגארדן נפתחו לאנשי התקשורת שלוש שעות לפני הג'אמפ-בול, אז דאגתי להתייצב בכניסה לאולם ב-16:30 בדיוק, כדי לא לפספס דקה מהאקשן והמסביב. עם הכניסה ל-MSG הציפייה הייתה לראות את אבדיה מתחמם על הפרקט משום שכמו שהוא מספר במסיבות העיתונאים - הוא אכן נוהג להיות זה שמגיע ראשון והולך אחרון, אבל הפעם זה לא קרה.
מי שדווקא כן התחמם לפני כולם, לפחות בצד של הניקס, היה באופן מפתיע כוכב הקבוצה ג'וליוס רנדל. כמעט כל הכוכבים בליגה עולים לחימום בשלב מאוחר מאוד ורנדל הוא בהחלט חלק מהרשימה הזו, אך הפעם הוא הקדים את כולם כדי להתאמן ביחד עם בנו קיידן שחגג יום הולדת 5. השניים נראו כמו אבא ובן בספורטק וביחד הם סיפקו את הרגע החמוד של הערב, שנראה כך:
כששאר שחקני הניקס החלו את החימום שלהם, הרנדלים עברו לשבת בצד ואני הלכתי לראות למה שחקני הוויזארדס חוגגים בצד השני. "רוי מגיע!", צעקו קורי קיספרט, אנתוני גיל ועוד כמה שחקנים של האורחת, שקיבלו בהתרגשות את רוי האצ'ימורה. הפורוורד היפני ערך את החימום הראשון שלו העונה לפני משחק, כל המצלמות כוונו אליו ואם לחיוכים על פניו של האצ'ימורה יש משמעות, עושה רושם שהקאמבק שלו ממש מעבר לפינה ושהתקופה הקשה שאילצה אותו לקחת הפסקה מכדורסל מאחוריו.
גם הג'נרל מנג'ר של הוויזארדס טומי שפרד נכח בגארדן, והוא ידע בדיוק מה מחכה לפורוורד הצעיר שבחר לפני 13 חודשים בדראפט. "המון ישראלים הולכים להגיע כדי לראות את דני", אמר. "כבר היינו כאן בקדם העונה, אבל אתה יודע שהאווירה הפעם תהיה שונה, כן?". הוא כמובן צדק.
למעשה, אבדיה כבר הספיק לשחק פעמיים בגארדן בעונה שעברה (באחד המשחקים גם קלע 14 נק'), אבל על פי העיתונאים המקומיים שהיו באותם משחקים, זאת לא הייתה חוויה מרגשת כל כך, בלשון המעטה: "בעקבות הקורונה רק 10% מהאולם היה מלא, זה הרגיש כמו משחק אימון". הפעם, לכולם היה ברור שיש משהו מיוחד באוויר. כשאבדיה עלה לפרקט כשעה וחצי לפני המשחק הישראלים שהתיישבו ביציעים הריעו לו והוא נופף להם בחזרה, ובדוכני האוכל השונים ניתן היה לשמוע עברית ולראות שלראשונה העונה - למספר 9 של ניו יורק (אר ג'יי בארט) על הגופיות יש קונטרה.
5 רגעים קטנים/גדולים מהמשחק
1. הרגע הראשון אמנם הגיע דקות ספורות לפני שהכדור הראשון עלה לאוויר, אבל הוא היה מספיק מרגש כדי שייכנס לרשימה. כל מי שאי פעם היה במשחק כלשהו בישראל, בכל ענף שהוא, מכיר את השאגות בסוף ההמנון. בהמנון האמריקאי העניין הזה קצת פחות תופס, אבל הלילה קבוצה של יהודים שישבו במקרה לידי הוכיחו לי אחרת. עם סיום ההמנון המסורתי, נשמעו שאגות אדירות של "אל אל ישראל" שגרמו לאנשים מסביב לתהות מה קרה. למי שהספיק לשכוח תוך כדי קריאת הטקסט, אנחנו מדברים כאן על המדיסון סקוור גארדן.
2. הנגיעה הראשונה בכדור. אבדיה לא חיכה שנייה כדי להעביר מסר חד וברור לקהל שבא לראות אותו - באתי לשחק ובאתי לשחק אגרסיבי. כחלק מהשיפור שלו בהתקפה, אבדיה לומד לחשוב פחות ולעשות יותר, וזה בדיוק מה שקרה כשהוא קיבל את הכדור לראשונה. התקיף את טאג' גיבסון ומיד עלה הלוח עם סל שדה - משהו שלא קרה בכל המשחק ההוא בברוקלין.
3. כדורסל זה כיף. שימו בצד לרגע את הביטחון שהשתפר פלאים אצל אבדיה, ותשאלו את עצמכם מה נשתנה והוביל לשינוי. אחת התשובות תהיה חייבת להתקשר למעמד החברתי שלו בקבוצה, כי בניגוד לעונה שעברה, השנה נראה שאבדיה חזר להרגיש נינוח על הפרקט. זה אומר לסמן 'איקס' ולראות את חבריו משתפים פעולה, זה אומר לעשות סימן של משקפת אחרי מסירה יפהפייה במעבר לקייל קוזמה, שהתלהב מראיית המשחק והחזיר לו באותו סימון. לאחר אותה מסירה לקוזמה אבדיה נתן לו 'צ'פחה' (מאוד ישראלית) על הראש, והדברים הקטנים האלו הם בעצם הדברים הגדולים שאחר כך עושים את ההבדל על הפרקט.
4. כשש דקות וחצי לסיום אבדיה רשם חסימה "מעליבה" על אלק ברקס, כזו שאומרת "Not in my house" בלי לומר מילה. את אותו מהלך הגנתי משובח אבדיה קינח עם מיני-"סטיירדאון" אל עבר ברקס, ובצוות השידור של הניקס לא נשארו אדישים: גם מייק ברין (משמש גם כשדר של ESPN) וגם אגדת המועדון וולט פרייז'ר התרשמו מההגנה של הישראלי, והם לא נשמעו מופתעים. אפילו בשיחות עם עיתונאים מניו יורק שלא עוקבים באדיקות אחר הוויזארדס, אפשר היה לראות שהם יודעים דבר אחד לגבי אבדיה - המניה שלו בעלייה.
5. הראיון ל-NBC בסיום. מבין כל השחקנים שבלטו בוושינגטון, והיו לא מעט כאלו, בשידור בבירת ארצות הברית החליטו לראיין את אבדיה לאחר הניצחון. נסו שוב לדמיין את המראה הזה - אבדיה השחקן האחרון שנשאר לעמוד על הפרקט של האולם הכי גדול בהיסטוריה של המשחק, אוהדי הניקס הולכים הביתה מאוכזבים והאוהדים הישראלים מחכים לסוף הראיון רק כדי לשיר לו: "דני דני בוא לפה".
בראדלי ביל מזיק לוושינגטון?
וושינגטון קבוצה ממוצעת למדי במונחי NBA, אבל אם בכל זאת נשים את האצבע על היתרון שלה מול רוב קבוצות הליגה - זה יהיה בעומק הסגל. יתרון, שכוכב הקבוצה שלה בראדלי ביל מבטל כמעט לבד. אף אחד לא מתכוון להמעיט בערכו של ביל כסקורר, אך בעונתו העשירית מותר לומר שמדובר בשחקן עם "סטטיסטיקה ריקה" בהרבה מדי מקרים, ואחד שלא מסוגל להיות כינור ראשון בקבוצה מנצחת.
את ניו יורק הוויזארדס ניצחו ללא ביל, ובכך עלו למאזן 0:4 בלעדיו העונה. הניצחונות הקודמים הגיעו מול אינדיאנה בהארכה, באורלנדו ונגד ניו אורלינס (חזרו מפיגור 19). ב-28 המשחקים עם ביל וושינגטון חילקה 23 אסיסטים למשחק, ובארבעה בלעדיו - 26.5 אס' בממוצע, כולל 30 נגד הניקס. ספנסר דינווידי, שנראה כמו הצל של עצמו לאחרונה, נולד מחדש בגארדן עם 21 נק', 12 אס' ו-7 ריב'. שבעה שחקנים בסה"כ קלעו בספרות כפולות, כולל קורי קיספרט שחגג שיא קריירה של 20 נק'.
אין תשובה חד משמעית לשאלה שבתת כותרת למעלה, אבל אם קבוצת כדורסל נראית מלוכדת ומשוחררת יותר ללא הכוכב שלה - נורה אדומה צריכה להידלק במשרדי המנהלים, במיוחד אם אותו כוכב מתקרב לסיום החוזה שלו. לביל יש אופציית שחקן הקיץ, לאחרונה הוא רמז על עזיבה אופציונלית ("צריך להיות אנוכי, רוצה סביבה מנצחת") ולקראת עונת הטריידים שתגביר תאוצה בקרוב ייתכן ששפרד יצטרך לקבל החלטה אמיצה. עם האצ'ימורה ותומאס בראיינט שחוזרים מפציעה, וושינגטון צריכה לנצל אותם, לשאוף לעוד לילות עם הרבה מסירות ושחקנים מעורבים, ולהימנע ממצב בו ביל לוהט, שחקנים מוכשרים נדחקים לקצה הספסל והקבוצה מפסידה.
ביל. וושינגטון במאזן 0:4 בלעדיו (Getty)
קמבה חזר לתחייה
וושינגטון ואבדיה קלקלו את אחד הסיפורים הכי יפים בניו יורק בשנים האחרונות, ולמרות ההפסד של הניקס, אסור להתעלם ממנו. יממה אחרי שג'ו ג'ונסון בן ה-40 חזר לשחק כדורסל במדי הקבוצה שבחרה אותו בדראפט 2001, גם קמבה ווקר החליט שהוא מחזיר את השעון אחורה. עם 44 נקודות כולל 7 שלשות, 9 ריב', 8 אס' ו-0 איבודים (השחקן הראשון בהיסטוריה עם המספרים האלו), קמבה הגשים חלום וגרם לאוהדי הניקס ליהנות מהופעה שאפילו הם לא העזו לחלום עליה כשהם שמעו שהילד בן ה-31 מהברונקס שב הביתה.
מאז החזרה שלו לפרקט אחרי 10 משחקים בהם נותר מחוץ לרוטציה והיה רגל וחצי על מטוס בדרך ליעד חדש, ווקר עומד על ממוצעים של 31 נק' ב-44% מהשדה, 44% משלוש, 90.5% מהעונשין לצד 8 ריב' ו-5 אס' בשלוש הופעות. רק ברבע השני מול וושינגטון הוא קלע 23 והקהל פצח בקריאות "קמבה ווקר!" שהרעידו את הגארדן, פתחו לתום ת'יבודו את העיניים ונתנו הרגשה של נס חג מולד אמיתי. אם פספסתם את ההצגה, או סתם בא לכם לנסוע בזמן, הסרטון הבא בשבילכם: