לא קל לראות ספורטאי ענק מזדקנים. האתלטיות עלולה להיות שונה ממה שהייתה פעם, לעתים הענף עצמו השתנה וזה פשוט מרגיש כאילו הזמן השאיר אותם מאחור, או שאותה יכולת כמעט על-טבעית להרים אוהדים מהספה או מהכיסא ביציע דעכה עם הזמן. בסוף זה נראה שהוא מגיע לכולם, או כמעט לכולם. חוץ מלברון.
היום (חמישי) קינג ג'יימס חוגג את יום הולדתו ה-37. במקרה של הרבה ספורטאי עבר גדולים אחרים, בשלב הזה היינו מתייחסים אליהם כספורטאי עבר או כאלה שבאמצע הדעיכה, והפכו מכוכבי ענק לסתם עוד שחקנים בליגה. לברון לא כזה. קצת יותר משנה לאחר שהוביל את הלייקרס לאליפות באוקטובר 2020, הוא קולע 28 נקודות עם 7.2 ריבאונדים ו-6.8 אסיסטים למשחק, מספרים שיחסית קרובים לממוצעי הקריירה שלו, אבל הלייקרס במאזן שלילי של 19:17 ונראה שרחוקים מאוד מהשלישייה הראשונה של המערב. מה השתבש?
הלייקרס בנו קבוצה חדשה לחלוטין. אחרי שהתקשו להתרומם בשנה שעברה, בה היו בצמרת המערב עד לפציעתו של ג'יימס, קרסו למקום השביעי והפסידו 4:2 לפיניקס סאנס בסיבוב הראשון (בצל פציעה אחרת, של אנתוני דיוויס), הם החליטו לבנות בסגנון אחר. ראסל ווסטברוק הגיע מוושינגטון ולצידו הגיעו שמות מפוצצים אחרים, של שחקנים שהגיעו כעשור, פחות או יותר, אחרי שנות השיא.
ראז'ון רונדו, דוויט הווארד, כרמלו אנתוני, דיאנדרה ג'ורדן, אייברי בראדלי וטרבור אריזה הוותיקים הצטרפו. חלקם היו בקבוצה שהובילה את המערב וזכתה באליפות ב-2020, אבל השנה, בינתיים, זה נראה רע בשני צדדי המגרש. ההגנה הייתה סבירה כל עוד דיוויס שיחק וקרסה במשחקים מאז נפצע, בעוד ההתקפה לא קיימת בלי הנוכחות של ג'יימס על המגרש.
דייויס. ללייקרס אין הגנה בלעדיו (Getty)
מעבר לכך, הלייקרס בתחתית הליגה בכמות השלשות שנזרקות (המקום ה-22 באופן יחסי לכל הזריקות, לפי Cleaning The Glass), ובמקביל לא קולעים אותן. השילוב של ווסטברוק לצד לברון היה אמור להוריד ממנו עומס כדי שיוכל להגיע בריא לפלייאוף, אבל כרגע זה לא המצב. ג'יימס משחק 37 דקות למשחק ונמצא במקום השני בליגה.
הלייקרס קצת מזכירים את הקבוצות של קליבלנד ב-2017 ו-2018 במובן הזה. גם שם לא הייתה הגנה, אבל לברון שיחק עם מספיק קלעי שלשות מסביבו בשביל להצליח בעונה הסדירה. בפלייאוף הופעות הירואיות שלו לא הספיקו מול גולדן סטייט של קווין דוראנט, שניצחה 0:4 ו-1:4 בשני הגמרים.
ג'יימס לא השחקן שהוא היה ב-2018. הוא עבר שתי פציעות קשות ב-2019 ו-2021, ובשנה הקודמת הלייקרס ראו שהוא לא יכול להפוך ל"פלייאוף לברון" ולנצח משחקים לבד. כשהוא משחק יותר מדי זמן על המגרש הלייקרס מסתכנים בזה שהוא יגיע עייף מדי לפלייאוף, או יפצע פעם נוספת בעקבות העומס. ייתכן כי ג'יימס עדיין יכול להיות השחקן הטוב באלופה, אבל הוא כבר לא יכול להיות שחקן של 37 דקות בערב. אנחנו לא ב-2013.
חלק גדול מהבעיה נמצא בהתקפה. לא מעט פרשני NBA מאמינים שהשילוב בין קלעי שלשות טובים לשחקן כמו ג'יימס, שגם בגיל 37 יכול לנצל את יתרונו הפיזי בשביל להשיג סל בצבע, יכול להפוך כל התקפה להתקפה טובה. ברגע שיש יותר שחקנים שמחכים על קשת השלוש לכדור אז יש פחות אנשים בצבע וג'יימס משיג נקודות. ההתקפה הזאת עבדה בתקופה השנייה שלו בקליבלנד וגם בשנתיים האחרונות במיאמי, בתקופה בה שלשות היו פחות משמעותיות בליגה מהיום.
אצל הלייקרס, ובכן, זה לא קורה. אין מספיק שחקנים שקולעים באחוז גבוה מחוץ לקשת, ויותר מדי פעמים אנחנו רואים שניים או שלושה שחקנים מחכים בצבע לחדירה של לברון או ווסטברוק. ג'יימס אמנם קולע באחוז שקרוב לממוצע של הליגה, אבל ווסטברוק מתחתיו והיריבות של הלייקרס מוכנות להמר על שלשות שלו, בדומה למה שהלייקרס עצמם עשו בפלייאוף של 2020.
למרות זאת, לא חייבים חבורה של צלפי שלשות מהמקום בשביל להגיע רחוק עם לברון. הלייקרס של 2020 היתה קבוצת קליעה לא טובה וזכתה באליפות, לא מעט בזכות ההגנה (אליה נגיע בהמשך). הם עשו את זה עם דברים שחסרים בקבוצה הזאת, תנועה ואתלטיות.
הלייקרס אמנם משחקים בקצב יחסית מהיר, אבל אנחנו לא רואים מספיק תנועה של השחקנים שאינם עם הכדור. הקבוצה במקום האחרון בליגה בכמות הנקודות שמגיעות מחסימות לפי האתר הרשמי של ה-NBA, ואנחנו יכולים לראות יותר חיתוכים או מהלכים שיסדרו ללברון או לווסטברוק יתרון מול שומר חלש יותר.
חוסר ההצלחה של התקפת הלייקרס העונה מושפע מכל אחד משלושת הכוכבים שלה. נתחיל מווסטברוק. הרכז הסורר אמנם מוסר לא מעט אסיסטים ולוקח לא מעט ריבאונדים, אבל הלייקרס הרבה יותר טובים כשהוא לא משחק. בעוד זה היה סיכון שהקבוצה ידעה עליו מראש בהגנה, בהתקפה הוא מאכזב גם את מקטרגיו הגדולים. הוא קולע ב-58% בלבד בטבעת, לפי Cleaning the Glass, ולוקח יותר מדי פעולות רעות כמו זריקות כשארבעת השחקנים האחרים שומרים עליו.
ווסטברוק שיחק כך לאורך כל הקריירה, וזה לא מפתיע במיוחד. גם אחרי הטרייד החשש הגדול של פרשני ה-NBA היה סביב חוסר ההתאמה מהסיבה הזאת בדיוק, של שני פליימייקרים היסטורים עם אהבה לקצב משחק שונה. תפקיד יותר קטן של ווסטברוק, כמי שעומד בפינה ומתפקד כשחקן שיכול לחתוך פנימה לסל או לזרוק מהשלוש (בהתחשב בכך שהוא קולע באחוז מאוד גבוה מהפינות השנה בכמות זריקות קטנה), יכולה לעזור לקבוצה: הוא עדיין שחקן מספיק מסוכן בשביל לא להישאר פנוי ויכול להגיע למצבים קלים בזכות המהירות היחסית שלו, וכך הוא לא נטל בהתקפה.
וכאן אנחנו עוברים ללברון עצמו. לא בטוח שבשביל התפקיד הזה הלייקרס צריכים לשלם לווסטברוק 44 מיליון דולר לשנה, במיוחד בהתחשב בחוסר התרומה שלו בהגנה. ווסטברוק לא שיחק בתפקיד הזה לאורך הקריירה, ויש סיבה שהוא עבר ב-4 קבוצות ב-4 העונות האחרונות. הם ידעו מה הם מקבלים, ובכל זאת זה לא עובד. הסיבה מאחורי זה היא אולי אחד החסרונות של משחק עם לברון ג'יימס - הקבוצות חייבות להתאים את עצמן אליו.
ווסטברוק. כבר צצו שמועות על טרייד (Getty)
הוא הרוויח את הזכות הזאת ביושר. האיש הגיע לעשרה גמרים בקריירת ה-NBA, יותר מכמעט כל אחד אחר בהיסטוריה, וזכה ב-4 אליפויות. הקבוצה תקום ותיפול עליו, וחלק מהמחיר של זה הוא שהשחקנים מסביבו ישמשו פחות או יותר כשחקנים משלימים, רול פליירס. בגיל 37 לברון לא ישתנה, ובגיל 33 כנראה גם ווסטברוק לא. מישהו מהם, ככל הנראה, יהיה חייב להשתנות בשביל שזה יעבוד, במיוחד אם ווסטברוק לא מצליח לסחוב את הקבוצה בדקות בהן לברון על הספסל.
השלישי הוא כמובן אנתוני דייוויס, שפצוע בתקופת המשחקים האחרונה. אחרי פלייאוף מדהים ב-2020 הוא עבר עונה וחצי חלשות במיוחד, במהלכן בעיקר נפצע ואיבד את היתרון הפיזי שהיה לו בהתקפה. הלייקרס צריכים אותו בחזרה, גם בהגנה וגם בהתקפה כסנטר שיכול להשיג סל על כל אחד ומשלים את ג'יימס. ליד שני מנהלי משחק ברמה גבוהה הוא היה אמור לפרוח, אבל גם כששיחק לצד שניהם הקבוצה התקשתה להרשים.
השילוב בין ווסטברוק ללברון היה אמור לחפות על הגנה חלשה. הלייקרס הראו שיפור גדול, אבל חוסר המאמץ של ג'יימס או של ווסטברוק והעדר מגנים אישיים ברמה גבוהה (כשדייוויס בחוץ) מזיק. ג'יימס עצמו לא מתאמץ בצד האפור של המגרש במשך שנים בעונה הסדירה, אבל כששני שחקנים עושים את זה ביחד אז קשה מאוד להגן. היתרון שראסל נותן בהתקפה לא מאזן את החיסרון שקיים בהגנה, לכן לא מן הנמנע שבשלב מסויים הלייקרס פשוט יורידו אותו לספסל.
כרגע זה ממש לא עובד. לכן גם אם ג'יימס עצמו נותן מספרים מדהימים, וברצף ההפסדים האחרון הוא הצליח לנפק מספר שורות סטטיסטיות מרשימות, זה לא מספיק. הוא יודע את זה בעצמו (ואם לא, תמיד אפשר לשאול את ווסטברוק ועונות הטריפל-דאבל). ובכל זאת, זה לא אומר שהסיפור של הלייקרס גמור.
הקבוצה חדשה כמעט לחלוטין והתמודדה עם המון פציעות ומכת קורונה. דייוויס, ג'יימס ו-ווסטברוק שיחקו 291 דקות בלבד ביחד, זה משפיע על התיאום. לא מקרי ששלושת מובילות המערב הן קבוצות שהמשיכו בסגל כמעט זהה מהשנה שעברה (יוטה, פיניקס וגולדן סטייט), בעוד הלייקרס במרחק משחק אחד מהמקום החמישי.
קשה להאמין שנראה את התמונה הזו שוב (GETTY)
למדנו שאי אפשר לקבור את לברון, האיש שחזר מפיגור 3:1 בסדרת הגמר נגד שיאנית הניצחונות של העונה הסדירה. תוסיפו לזה את מגמת השיפור שווסטברוק מראה באופן עקבי החל מאמצע העונה הסדירה והלייקרס עוד יכולים למצוא את עצמם בארבעת המקומות הראשונים במערב, אני גם חושב שזה יקרה בסופו של דבר בהתחשב בפציעות של כל הקבוצות האחרות והכישרון שלהם.
ובכל זאת, כרגע נראה שזה לא הולך בכיוון הנכון. מאז 2007, הקבוצות של ג'יימס היו מהטובות בליגה כל עוד הוא היה בריא. השנה זה עוד לא שם. בשביל שזה יגיע לשם הלייקרס צריכים יותר שלשות, יותר מאמץ בהגנה והחלטות יותר חכמות של ווסטברוק. אז מה אפשר לאחל ללברון בן ה-37? שיפתיע את כולם פעם נוספת. אולי פעם אחרונה.