ראשונה בין שווים: על מסע הגאולה של נבחרת ארה"ב

כל אחד שזוכר את תקופת בית הספר שלו, זוכר גם אותה. לפעמים זה אותו, אבל לרוב זו אותה. את הרגע שבו אתה מקבל את התוצאות של המבחן, מתפלל להשיג ציון עובר או איזה 75 טוב ובטוח, ושורה לפניך מישהי ממררת בבכי. אתה חושב שהיא נכשלה, או שהיא חלילה קיבלה ציון נמוך, ואתה מגלה שהיא קיבלה 95.

כן, הפריבילגים האלה. אתה תמיד כועס עליהם. הרי אתה היית מת ל-95, ומה שנראה לך כמו פסגה - לה היה שפל. כי היא רגילה ל-100. לא פחות מזה. וכל דבר פחות מזה הוא כישלון.

ובכן, נבחרת ארצות הברית בכדורסל היא הילדה הזו מהכיתה שלך. 19 פעמים היא התייצבה למשחקים האולימפיים, והיא מעולם לא חזרה בלי מדליה. ב-16 מתוכם היא חזרה עם מדליית הזהב. וכשזה הרקורד שלך, כל דבר פחות מזהב הוא בגדר קטסטרופה של ממש.

ובקטסטרופה הזו, מתחיל הסרט "The Redeem Team" ("נבחרת הגאולה", בתרגום חופשי), שעלה השבוע ב"נטפליקס" ומחזיר את הנבחרת האמריקאית לשנת 2004. אז, חבורת השחקנים שהוביל לארי בראון הפגינה טורניר מזעזע (במונחים שלה), והפסידה לארגנטינה בחצי הגמר - כשבסופו של דבר, האמריקאים חזרו מאולימפיאדת אתונה רק עם מדליית הארד.

יותר מכל, הנבחרת ההיא ייצגה את ההפך מהדרך שבה אמריקה רואה את עצמה: היא הורכבה משחקנים בינוניים, היא התנהלה בצורה אגואיסטית ואישית, ובעיקר - היא הפסידה. ועוד לכדורסל הנחות הזה, שמגיע מעבר לים.

היחס של הכדורסל האמריקני אל העולם שבחוץ הוא תמיד יחס מורכב. במשך שנים, ליגת ה-NBA השתמשה בכשרונות בינלאומיים (מדראזן פטרוביץ' ועד לוקה דונצ'יץ') כדי להגדיל את כוחה הבינלאומי. החל מאמצע שנות התשעים ועד ימינו אלה, כאשר השער נפתח, שחקנים מכל העולם שיחקו בליגה, הצטיינו בה ואפילו זכו באליפויות.

אבל גם זה לא הוריד את ההתנשאות האמריקנית הקלאסית. כן, זה לא נאמר מפורשות בסרט (בכל זאת, הוא הופק בשיתוף פעולה מלא עם נבחרת הכדורסל של ארה"ב, ושני המפיקים בפועל היו שני הכוכבים של הנבחרת - דוויין וייד ולברון ג'יימס), אבל האמריקאים תמיד חשבו שהם יותר טובים. שהכדורסל שהם משחקים הוא הטוב בעולם, שהם רק צריכים להופיע בהרכב הנכון - והדברים יסתדרו לבד. עד שהמציאות הוכיחה אחרת.

הכאפה האמיתית שהיא חטפה באתונה, היא ההבנה הכואבת שדגל הכוכבים והפסים הוא כבר לא מספיק כדי לנצח. הימים של ברצלונה 92', שבהם גם הטובים ביותר מהבלקן או מספרד או יוון בסוף רחוקים ממך שלושים נקודות הפרש, נגמרו. בעזרת ההתפתחות הטכנולוגית, הידע וגם היכולות התפרשו אל מעבר לים, וככל שהיו בעולם יותר ויותר שחקנים ששיחקו ב-NBA ואף היו בולטים בה, הפערים הלכו והצטמצמו.

אבל אמריקה קפאה על השמרים; כל עוד היא המשיכה לנצח, היא חשבה שהכל בסדר. ששום דבר לא ישתנה. ואז הארגנטינאים, והיוונים, ולעזאזל - אפילו פורטו ריקו! (ד"ש מקרלוס ארויו) נתנו לה בראש. והכדורסל האמריקני הבין שהוא צריך להשתנות, כדי לחזור ולנצח.

ודמות המפתח בנושא (ולדעתי, גם אחד משני הגיבורים של הסרט) הוא מייק ששבסקי - מי שהגיע מהמכללות, מהעולם שבו המאמן הוא הדמות החשובה ביותר (ולא ה"פרנצ'ייז פלייר"), והבין שהוא צריך לעשות את הסוויץ'. שאם נבחרת הכדורסל תמשיך להיות אוסף של אינדיבידואלים שבמקרה לובשים את אותה החולצה, היא פשוט לא תוכל לנצח נבחרות איכותיות שמגיעות מהצד השני. וכך, הוא לקח את השחקנים הטובים ביותר - ועשה מהם יחידה אחת. הירידה מההתנשאות ושינוי הכיוון במשחק הקבוצתי הם היסודות ל"רידים טים".

הסרט עצמו מושפע, ביותר מצורה אחת, מ"הריקוד האחרון" - הסדרה שעשתה את הקורונה לקצת יותר קלה. גם המדיום שבו הוא שודר ("נטפליקס"), וגם מוטיבים הפקתיים כמו הקליפים המוזיקליים או ה"טסטמוניאלס" (הראיונות) שבה כל הגורמים המעורבים מתיישבים סביב השולחן ונותנים את הגרסה שלהם. כמו ב"ריקוד", וכמו בדוקו ספורט אחרים, הרגע האהוב עליי הוא היכולת לפרק משחק כמעט עד רמת המהלך הבודד - ולתת את כל הזוויות שלו. את זה הסרט עושה נהדר.

דמיון נוסף, ופחות טוב, הוא העובדה שלאור הגורמים שעמדו מאחוריו - הוא כן עושה הנחות לנבחרת הזו, ולכדורסל האמריקאי בכללותו. האמריקאים מוצגים כמעט כאלטרואיסטים, ככאלה ש"נלחמו בשביל הדגל", למרות שברור שבסוף - היתה כאן בעיקר יוקרה אישית. בסוף, אלו היו שחקנים שבאו להוכיח קודם כל בשביל עצמם. לברון ו-וייד ניסו למחוק את הבושה מאתונה, קובי ניסה להוכיח שהוא שחקן קבוצתי ולא ה"אגו מניאק" שניסו לצייר בתקשורת, ששבסקי ניסה להוכיח שהוא לא רק מאמן מכללות מוצלח - אלא מאמן ברמה של הגדולים ביותר, שיכול לאמן את הגדולים ביותר.

ואם תרצו משל עוד יותר גדול, הפער שבין 2004 ל-2008 הוא על הבנה כוללת הרבה יותר של האתוס האמריקני: 2004 היתה בלב המלחמה בעיראק, שמוזכרת גם בסרט (בתור תירוץ מאוד נוח לשחקנים למה לא להגיע לאתונה; אני יכול לחשוב על כמה סיבות אחרות), הרגע שבו ארצות הברית חשבה שהיא "שוטר עולמי" והאמינה שהגישה שלה לחיים ולעולם היא הטובה ביותר. ב-2008 האשליה הזו כבר לא היתה קיימת; אמריקה הבינה שהיא חייבת להיות חלק מהעולם, ולהבין את המגמות העולמיות כדי להצליח. אם תרצו, הפער שבין ג'ורג' בוש - לברק אובמה, שנבחר בסוף 2008 להיות הנשיא החדש.

בכל מקרה, ארה"ב של 2022 היא הכל חוץ מיהירה. גם לא הכדורסל שלה. המהפך ב-NBA הושלם: היום השחקנים הטובים בליגה (יוקיץ', דונצ'יץ' וכמובן יאניס) הם זרים, ושחקנים כמו לברון ג'יימס או קווין דוראנט - העלית של הכדורסל האמריקני - עסוקים יותר בהפקות הוליוודיות ובקשות לטרייד מאשר בכדורסל. היום אף אחד בנבחרת האמריקאית כבר לא יחשוב שהוא יותר טוב, פשוט כי הוא כבר לא כזה. נבחרת ארה"ב שתעלה לאולימפיאדת פריס ככל הנראה, שוב, תהיה הכי טובה; אבל אף אחד כבר לא יצטרך "לגאול" אותה משום דבר. היא פשוט תהיה אחת מכולן. ראשונה בין שווים.