ליאניס אנטטוקומפו היה יום רע בעבודה. כלומר, קצת קשה לבוא בטענות לכדורסלן שקלע 38 נקודות וקטף 20 ריבאונדים - אבל מה שהוא באמת רצה להשיג, לא קרה. מילווקי באקס הפסידה אחרי הארכה למיאמי היט, הובסה 4:1 בסיבוב הראשון של הפלייאוף וסיימה את עונת ה-NBA שלה מוקדם מהצפוי (לדעת כולם). ואז, באופן טבעי, עלתה בפיהם של רבים אחת המילים השגורות במקרה שכזה - כישלון.

אחרי המשחק, במסיבת העיתונאים, אנטטוקומפו הגיב בצורה חד משמעית לשאלה "האם נכשלת". בשילוב מדהים שבין נימוס לאסרטיביות, הוא לפת את ראשו בידו וענה: "האם אתה משיג קידום בכל שנה? אז כל שנה זו כישלון? אתה עובד לקראת מטרה - להתקדם, לשמור על ההורים שלך - זה לא כישלון. אלה צעדים בדרך להצלחה. יש צעדים בדרך".

"מייקל ג'ורדן שיחק 15 שנה", המשיך יאניס, "הוא זכה בשש אליפויות - יתר תשע העונות הן כישלון? אין כישלון בספורט. יש ימים טובים, יש ימים רעים, יש ימים שאתה יכול לנצח ולפעמים לא. זו מהות הספורט. אתה לא מנצח כל הזמן. 50 שנה שלא זכינו באליפות, זה היה כישלון? ננסה לזכות בשנה הבאה".

עמיתי (ומומחה ה-NBA המוצלח) יואב מודעי פרסם טור אתמול שכותרתו היתה "יאניס, כישלון זו לא מילה גסה". "מנקודת מבט של החיים - הוא צודק ב-100%", כך כתב, "פעם אנחנו למטה ופעם אנחנו למעלה, זה רק ספורט כמו שאומרים. מנקודת מבט ספורטיבית, שממנה אנחנו מסתכלים ושופטים (הרי זה מה שאנחנו כל כך אוהבים) - הוא טועה ומשתמש במילים יפות כדי לעדן את ההפסד המהדהד ולהפוך את דעת הקהל".

צפו בדבריו של יאניס אנטטוקמופו>>

אלא שאני אשמח לקחת את הבמה הקטנה שלי כדי להתווכח עם הטענה הזאת. כן, על פי ויקיפדיה - המילה "כישלון" מוגדרת כ"מצב שבו לא הושגה מטרה מסוימת של אדם או קבוצת אנשים". מילווקי בהחלט הציבה לעצמה מטרה לזכות באליפות, יאניס הוא לכל הדעות אחד השחקנים הטובים בעולם ("אם לא ה...", כמאמרה של גיבורת "ארץ נהדרת" קשת ליבליך) - ומכאן, על פי הפרשנות היבשה, שהבאקס בהחלט כשלו בעיני עצמם.

אבל המילה "כישלון" לא עומדת בחלל ריק. היא מגיעה בעולם תחרותי (בטח כשזה קורה בארצות הברית), שבו "כישלון" הוא לא מהמורה לגיטימית בדרך לפסגה - אלא כתם. בתוך התרבות שבה אנחנו חיים, בוודאי התרבות הספורטיבית, שבה אם אתה מנצח - אתה אלוף, ואם אתה מפסיד אתה כלום, אי אפשר לקחת את המילה "כישלון" בפרופורציה. מי ש"נכשל" - אחת דינו, והיא ללכת הביתה. או לפחות לשבת בבית ולחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה.

אבל הבה ונשאל את עצמנו: האם כל אדם שלא מצליח לסיים כאלוף - בהכרח נכשל? הרי בסופו של דבר, תהיה אלופה אחת ל-NBA בסוף הדרך. כל שאר 15 הקבוצות האחרות שהגיעו לפלייאוף, מי יותר ומי יותר פחות, סימנו את התואר כמטרה שלהם. האם כולם נכשלו? האם כולם צריכים לשאת על עצמם את תווית ה"לוזר" על המצח?

לדעתי, אנשים ששמים את תווית ה"כישלון" על העונה הזאת (וגם על יאניס, למרות שהוא החמיץ שני משחקים מתוך חמישה) לא רואים את התמונה הגדולה. לא סתם מייקל ג'ורדן הוזכר בתגובה של יאניס - הרי גם הוא שנים לא הצליח להגיע למטרה, ושנים לא זכה באליפות. לא היה מספיק חזק, לא היה מספיק חד, התמודד מול יריבים שעשו לו את המוות - כולנו ראינו "הריקוד האחרון". אבל כמו שאומרת הקלישאה שג'ורדן בעצמו כתב, ההחטאות והנפילות בדרך, הן הסיבה שהוא הצליח.

אפשר לראות גם את התמונה הרחבה (Getty)

אבל מי שממהר לשים תווית של "כישלון", לא מסתכל על התמונה הרחבה והגדולה. הוא רואה כאן ועכשיו, הוא רוצה לראות את הגיבור מתייסר. מתנצל בפני האוהדים, לוקח ללב, ומי שינסה בפעם הבאה "להוכיח/להשתיק את המבקרים". יאניס, בצדק בעיניי, מסרב להיכנס לפרדיגמה הזאת. הוא לא רואה את ההפסד, כואב ככל שיהיה (ולו זה היה הכי כואב בעולם), בתור אסון קולוסאלי - אלא בתור משהו שצריך ללמוד ממנו למען הפעם הבאה. עוד שלב במסע של יאניס לעבר הגדולה ההיסטורית, שאותה הוא מקווה להשיג. תחנה בדרך.

כי, בסוף, לכולנו יש ימים רעים בעבודה. לכל אחד מאיתנו יש את התקופות האלה שכלום לא הולך בהן. גם אם הוא עושה את מיטב יכולתו, דברים לא מתחברים. וזה יכול לקרות לכל אחד - לנהג מונית, לסבל, למתכנת וגם לכוכב כדורסל.

ההבדל היחיד הוא שעל כוכב הכדורסל יש מה שאין לרופא שיניים או זגג - מיליון מצלמות מסביבו. אור זרקורים חזק. וכמובן שזה בא גם עם הטבות מאוד ברורות (לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי רופא שיניים מוביל רשימה ב"פורבס"), אבל זה גם גורם לנו להסתכל על ספורטאים פחות כבני אדם ויותר כחיילים על לוח שחמט. כאלה שאמורים לממש מטרה, ולא בתור בני אדם מורכבים שלא תמיד מצליחים.

לכולנו יש ימים רעים בעבודה (Getty)

בסופו של דבר, יאניס אנטטוקומפו מאוד רצה להצליח. הוא עלה למגרש, עם גב דואב (שכנראה לא התאושש לגמרי מהפציעה ההיא) והוציא מעצמו את המקסימום בדרך למטרה שאותה רצה להשיג. אבל הוא לא הגיע אליה, כי הוא חווה יום פחות מוצלח. הספורט הוא לא מנותק מהחיים - הוא חלק מהחיים. ובחיים, בני אדם עוברים כל מיני סוגים של רגעים. חלקם מאושרים, וחלקם פחות.

ומי שנותן את המקסימום של עצמו - לא יכול באמת להיכשל. הוא יכול ליפול בדרך, כמו כולם. יאניס נפל בצורה כואבת למדי. אבל המשימה שלנו, כמתבונני ספורט, היא להסתכל גם על המאקרו, ולא רק על המיקרו. ובמאקרו, יאניס אנטטוקומפו הוא סיפור הצלחה די מטורף. ובסוף, זה מה שיזכרו ממנו בעוד עשרים שנה. לא את ההפסד המעצבן למיאמי היט וג'ימי באטלר באפריל 2023.

הרגע של יאניס במסיבת העיתונאים היה רגע אנושי. רגע שבו, מתוך המכונה המפלצתית שכולם מצפים ממנה לתוצאות מיידיות, יצא הבן אדם - שלא תמיד מצליח, גם אם הוא מאוד רוצה. והבן אדם הזה, שהוצג בעיני רבים בתור מי ש"נכשל" - עוד יצליח פעמים רבות בחייו. דווקא כי הוא בן אדם.

התמונה הרחבה: הרגע האנושי של יאניס אנטטוקומפו