יותר אכזרי מסוויפ: הלילה המסויט בבוסטון

ה"קאסייה סנטר" שבדאון-טאון מיאמי נצבע בלבן לקראת משחק מספר 4 בגמר המזרח, בו רק תסריט אחד נראה ריאלי - ניצחון של ההיט ו-0:4 חלק על בוסטון, שהרימה ידיים במשחק 3. בתוך הר הגעש הלבן היו גם כמה חולצות ירוקות, אבל אלה שלבשו אותן הסתתרו מאחורי הבושה והגיעו להתמודדות ללא כל ציפיות. היה להם מספיק זמן לעכל את הביזיון וגם תבוסה שנייה ברציפות לא הייתה מרסקת אותם נפשית. הסוויפ המתקרב היה מביך, אבל מה שקרה הלילה (בין שני לשלישי) ב-TD גארדן כבר היה אכזרי.

נריץ אחורה כמה שעות. השעון מראה 16:00, ארבע שעות וחצי לפני משחק 7, וברחבה שמחוץ לאולם מתחיל דואט בין שני הומלסים, שישבו בצדדים שונים של הרחוב. אחד צועק ״Let’s go Celtics” והשני משיב עם אותה קריאה בדיוק - שמכניסה את כל הרחוב לאווירה.

הייתה הרגשה של היסטוריה באוויר. בוסטון הגיעה למשחק הגורלי כקבוצה הראשונה אי פעם שמארחת את גיים 7 לאחר שמחקה פיגור 3:0, וניתן היה לראות שהאוהדים בטירוף מסוג אחר. הם הגיעו מוקדם מהרגיל ונתנו תחושה שהם מוכנים לפצוח בחגיגות. רק תנו להם את הניצחון הזה. אוהד אחד עם גופייה של פול פירס רץ ממקום למקום תוך שהוא מנופף בדגל של הסלטיס, אוהד נוסף עם שרשראות זהב על הצוואר ומשקפי שמש על העיניים עומד על סלע ומדליק את כל מי שסביבו. מלבד המקומיים, אוהדים הגיעו מכל העולם (כולל מישראל) עם ציפיות בשמיים ושילמו אלפי דולרים כדי לראות היסטוריה מקרוב, אבל במקום זה הם קיבלו שידור חוזר ומתמשך של משחקים 1-2 בסדרה.

״אני לא זוכר מתי התרגשתי ככה ממשחק של בוסטון שהוא לא בגמר ה-NBA״, אמר לנו אחד האוהדים לפני המשחק, ״כשיש לך הזדמנות לעשות או לראות היסטוריה - אתה לוקח אותה בשתי ידיים״. אחד מכתבי הסלטיקס צייץ בפשטות: ״אני לא יכול לנשום״.

נסו לדמיין צינוק, כמו בסרטים, שאי אפשר לצאת ממנו. הצינוק הוא הפיגור 3:0, וככל שאתה מטפס יותר גבוה ורואה את האור שבקצה, ככה הנפילה למטה כואבת יותר. בוסטון הסתכלה לאור בעיניים, כמו שאף אחת אחרת לא הסתכלה קודם, ומאותו רגע חוותה נפילה אכזרית וכואבת במיוחד.

ג׳ייסון טייטום סובב את הקרסול בפוזשן הראשון, היא קלעה 15 נקודות ב-12 הדקות הראשונות, החטיאה את כל 12 הזריקות הראשונות שלה מחוץ לקשת, הפסידה את הדקות ללא ג׳ימי באטלר בצד השני ונקלעה לפיגור 17 ברבע השני. והשחקן השישי של העונה, מלקולם ברוגדון (7 דקות), לא באמת היה כשיר. הקהל המקומי לא ידע איפה לקבור את עצמו.

כשדרק ווייט הפך את האולם לבית הלבן והוריד את ההפרש לחד ספרתי - הגיע האקס פקטור של אריק ספולסטרה (ואולי גם האיש שהיה ראוי ל-MVP) - קיילב מרטין, עם סלים של ווינר ששוב גרמו לג׳יי קול להיראות כמו סקאוט ברמת אדם סנדלר ב״האסל״. באטלר נעץ עוד כמה סכינים משלו, ההפרש זינק ל-20+ והגארדן הירוק פשוט החל להתרוקן לו באמצע הרבע האחרון. האוהדים הצטערו על 0.1 השנייה שנותרה לווייט על השעון בסוף משחק 6.

מבחינתם, מוטב היה להפסיד במיאמי ולוותר על עוגמת הנפש שתלווה את הקהל בבוסטון הרבה מאוד זמן. הבאזר נשמע, לוח התוצאות הראה 84:103 ו-3:4 למיאמי, ואז שלושה קולות שונים התמזגו להם: הספסל של ההיט חגג את הנקמה שלו, שנה בדיוק אחרי ההדחה הביתית, בעוד שחלק מאוהדי הסלטיקס הריעו לקבוצתם על הקאמבק וחלק שרקו בוז על הכישלון ברגע באמת. מה נכון ומה לא נכון? לשיפוטכם. בכל מקרה, כל מי שלבש ירוק חזר הביתה עם שברון לב ועצבים שקשה לתאר במילים.

על טייטום (14 נקודות על 5 מ-13 לצד 11 ריבאונדים) אי אפשר לכעוס הפעם, הוא שיחק 42 דקות למרות הפציעה שקלקלה לו את הרגע הגדול. לעומת זאת, ג׳יילן בראון, שנבחר לחמישייה השנייה של העונה, אכזב ובענק עם 19 נקודות על 8 מ-23 מהשדה ו-1 מ-9 משלוש לצד שיא קריירה של 8 (!) איבודים. את הסדרה הוא סיים עם 16% משלוש.

כעת הסיפור הגדול של הקיץ בבוסטון הוא החוזה הבא של בראון - שיכול לחתום על סופר-מקס בשווי 295 מיליון דולר ל-5 שנים. אלה סכומים של סופרסטאר שצריך להוביל קבוצה, אבל בעיניי, זה הימור ששווה לקחת. לסלטיקס יש בסיס מדהים עם צמד מהטובים בליגה, למה לפרק? מה האלטרנטיבה? בראון מחויב למועדון ולעיר, הוא הודה בכישלון שלו במסיבת העיתונאים והוא מגיע אחרי עונת שיא. איך שחקן שבמשך שנה שלמה מתואר כאנדרייטד פתאום לא שווה את הכסף הגדול? במקרה הזה, אני סומך על התהליך. אבל באותה נשימה מנסה להשתדרג מאל הורפורד שהזדקן וגם לחזק את הספסל.

עוד נדבר על בוסטון במהלך הקיץ, אך בינתיים יש לנו גמר NBA לפנינו. כאוהדי כדורסל, אבל כדורסל טהור ולא מסחרי, אנחנו צריכים להתרגש ששתי קבוצות כמו דנבר ומיאמי הגיעו לישורת האחרונה. אנחנו צריכים להתרגש שבעוד שבועיים וחצי נקרא לניקולה יוקיץ׳ או ג׳ימי באטלר אלוף NBA.

התחזית המוקדמת שלי היא דנבר ב-5, מניח שכמו הרבה מכם. התחזית השנייה שלי היא שרובכם הימרתם על תוצאה דומה יחסית בשלוש הסדרות הקודמות של ההיט. ככל שיספרו אותם פחות - ככה הם יפתיעו את כולנו יותר. הניסיון בגמר של הקבוצה, הכוכב, המאמן והארגון ישחקו תפקיד משמעותי (הנאגטס מעולם לא היו בשלב הזה), מה שאולי יסדר לנו סדרה צמודה משאנחנו חושבים.

כן, מולו גאון כדורסל שהוא גם השחקן הטוב בעולם, אבל בסופו של דבר ארבעה ניצחונות מפרידים בין מיאמי ובאטלר לבין אחד מסיפורי הספורט הגדולים שידענו. תהיו בטוחים שהם יבואו להילחם. בין חמישי לשישי מתחילים.