גמר האן.בי.איי יחל הלילה (בין חמישי לשישי), וכל העיניים יהיו על ניקולה יוקיץ'. ברמה מסוימת זה מובן מאליו. יוקיץ' הגיע לגמר אחרי שתי זכיות רצופות באמ.וי.פי וריצה מרשימה, בה העמיד ממוצעים של טריפל דאבל מול פיניקס ומול הלייקרס. אם תגידו שהוא השחקן הטוב בעולם, ובכן, אני לא אתווכח אתכם. אבל זה לא הרגיש ככה או קרוב לכך בזמן אמת.
הסנטר הסרבי, כידוע לכולם, נבחר בזמן פרסומת של טאקו בל בטלוויזיה. הוא נבחר בבחירה ה-41 בדראפט 2014, אחרי שמות כמו דיאנדרה דניאלס (37), ג'וני אובראיינט (36) וקלינטוני ארלי (34) ושנות אור מאחורי מיץ' מגריי (21), אדריאן פיין (15), ג'יימס יאנג (17) או ברונו קאבקולו (20). מתוך הרשימה הזאת סביר שאתם מכירים רק את ג'יימס יאנג, וגם זה כי הוא שיחק בהפועל תל אביב.
הרבה אחריהם הגיע יוקיץ', לקבוצה שהייתה בטוחה שהיא בכיוון אחר לגמרי. בעונה הראשונה הוא קיבל אמון מפתיע, אחרי שנה בה שיחק במגה לקס אחרי בחירתו, ובהדרגה עשה את הקפיצה כשדנבר הייתה מוכנה לתת לו את החופש. הוא עשה התקדמות הדרגתית ומרשימה מהעונה השנייה (16.7 נקודות עם 9.8 ריב' ו-4.9 אס' למשחק גיל 21) עד לעכשיו. אז למה, או איך, אף אחד לא ספר אותו?
תראו מה פספסתם (Harry How/Getty Images)
פס ייצור
האן.בי.איי כבר ראתה שורה ארוכה של סנטרים אירופאיים כבדים שלא באמת הרשימו. גבוהים שמגיעים עם יכולת מסירה והבטחה ליסודות טובים בהרבה מקרים לא הצליחו להטביע חותם בליגה, ולכן קבוצות לא הימרו על יוקיץ'. גם בסוף, בואו נודה תכל'ס, לא ראו ממנו יותר מדי: הוא קלע 11.4 נקודות למשחק עם 6.3 ריב' ו-2 אס' במשחק בליגה האדריאטית. לא נתונים מדהימים, בלשון המעטה, ולא כאלה שיגרמו לסקאוטים לשים אליו לב. הוא אמנם היה בן 19 וחצי, מהצעירים בדראפט, אך המספרים האלה לא היו משהו בולט במיוחד.
מאפיין פיזי אחר של יוקיץ' היה בולט, המשקל. "הוא אתלט ממוצע בלי מהירות או יכולת ניתור", נכתב עליו ב-NBADraft.net. "תנועת הרגליים שלו בעייתית מאוד, הוא יתקשה לשמור על סנטרים וצריך להשתפר בפוסט ולהתחזק. הוא מתקשה בגב לסל. ההגנה היא חולשה אמיתית שלו, אבל יצטרך להפוך לחזק יותר. הפוטנציאל שלו מוגבל בגלל מהירות הרגליים והאקספלוסיביות".
ב"דראפט אקספרס", בזמנו, המשיכו: "הוא שחקן מיוחד מאוד, אבל הגודל שלו יכול להשפיע. האינסטינקטים נכונים, אבל האתלטיות בעייתית מאוד". בעקבות זאת, בעצם, רוב הקבוצות בכלל לא הכירו אותו עוד לדראפט עצמו. בשנה בה יוקיץ' נבחר בדראפט, הסנטרים בחמישיות הליגה היו ג'ואקים נואה, דוויט הווארד ואל ג'פרסון.
סימני שאלה (Getty)
הראשון היה שחקן הגנה אדיר עם חוכמת משחק יוצאת דופן, השני אחד האתלטים הטובים ביותר בליגה והשלישי חיית פוסט. אלה הסנטרים שחיפשו אז: כאלה שיכולים לסגור את הצבע או להשיג נקודות בצבע. יוקיץ' נראה לא זה, לא זה ולא זה. סתם סנטר שיכול למסור במקרה הטוב, ושחקן שמרגיש כאילו הוא כבד מדי לליגה.
הוא אמנם הרשים במחנה האימונים של נייק, ולכן נשאר בדראפט. "יש לו הרגשה טובה למשחק, בעיקר בצבע, ויד קלה מהשלוש. הוא שם חדש בדראפט", נכתב בזמנו בבליצ'ר רפורט. הם הציבו אותו במקום ה-51, בין ג'האיי קארסון לג'ורדן מקריי. "הוא יכול להיות בוריס דיאו לעניים או פרו אנטיץ' משודרג. יהיה האופציה הרביעית או החמישית בהתקפה, אבל ההגנה שלו תשאיר אותו מחוץ לחמישייה", הרחיב דניאל אוברייאן מבליצ'ר.
זה חלק קטן מהפספוס. יוקיץ' שחקן עם כישרון ייחודי, אבל כזה שלא היה קיים בליגה באותה התקופה. סנטרים כמו ארבידאס סאבוניס או בראד מילר, כאלה שהיו ידועים בזכות יכולת המסירה שלהם, נעלמו. קבוצות זכו באליפות אחרי שהורידו סנטרים מהמגרש והדגש עבר לאתלטיות, חילופים בהגנה ויכולת להגיע בקלות לטבעת. קבוצות חיפשו את דוויט הווארד הבא או את דיאנדרה ג'ורדן הבא, לא שחקנים שמתנשפים בירידה להגנה. רוב הקבוצות ראו סנטר קצת מגושם, שנראה כאילו הוא שייך לתחילת שנות האלפיים. בדיעבד, הוא הפך לפני הכדורסל של 2023.
יוקיץ' ודיאו. כתפי ענקים (Getty)
לראות מעבר
יש לציין כי לא כולם חשבו ככה. קווין או'קונור, גורו הדראפט של הרינגר (ואז ב"סלטיקס בלוג") הציב את יוקיץ' בבחירה ה-27. "הוא עושה הכל היטב, אבל כישורי הקליעה שלו נותנים לו יתרון מעל השאר. האחוזים שלו ממוצעים, אבל יש לו נגיעה נהדרת וצורת זריקה טובה. אני חושב שהוא יפתח קליעה בשלב מסוים". יוקיץ' הגיע לליגה אחרי עונה של 22% מהשלוש באדריאטית, והפך לשחקן של 48% מחוץ לקשת בפלייאוף האחרון.
גם אוקונור וגם בליצ'ר רפורט, שהתרשמו מהקליעה שלו במחנה האימונים ההוא של נייק, דמיינו משהו אחר. סנטר שיכול לזרוק שלשות, א-לה צ'אנינג פריי, ולא שחקן שיכול להוביל התקפה שלמה. זה היה ההימור של דנבר, ששיחקה בלי רכז קלאסי ברוב השנים של יוקיץ', ובשלב מסוים נתנה לו את הכדור.
עמנואל מודיאיי לא היה רכז קלאסי וכך גם ג'מאל מארי. דנבר החליטה בסופו של דבר להעביר את יוסוף נורקיץ', היוגוסלבי העצום האחר שלה, כדי לתת ליוקיץ' להיות מי שמוביל את הכדור. זה הימור שנראה גדול בשעתו, אבל יוקיץ' פשוט הוכיח אותו בהדרגה על המגרש.
לכן ההצלחה של יוקיץ', ובמידה מסוימת של דנבר ושל מיאמי, מבשרת טובות לליגה. לא רק כי שתי הקבוצות האלה מתבססות על הנעת כדור ועל כדורסל קבוצתי, דבר הרבה יותר נעים לצפייה מכל השחקנים שחיים על זריקות עונשין ומתאכזבים כל פלייאוף מחדש (דמאר דרוזן וג'ואל אמביד), וגם כי זה כדורסל של ניצול הזדמנויות.
דנבר לקחה את הזמן עם יוקיץ' שהתקדם בהדרגה שנה אחרי שנה, ידעה לשפר אותו ולתת לו את החופש להיות מי שהוא. להיות פוינט גארד במשקל 128 ק"ג, שחקן שיכול להיות מרכז ההתקפה בזמן שהשאר חותכים מסביבו. דנבר ידעה לבנות את ההגנה מסביב ליוקיץ' האיטי, עם מספיק אתלטיות מסביבו, והראתה גישה קצת אחרת - לבנות סביב כישרון ספציפי, יהיה מי שיהיה, ולא לפי דפוס כזה או אחר.
סומכים על הכישרון (Getty)
אם דנבר הייתה ממשיכה בדפוס שהביא אותה ל-57 ניצחונות ב-2012/13, כזה של רכז מהיר (טיי לאוסון או עמנואל מודיאיי) ו-Rim-Runners שרצים בהתקפות מעבר, יוקיץ' היה עכשיו ביורוליג. למרות זאת, היא ניצלה את הסבלנות והעדר הלחץ התקשורתי שיש בקולורדו בשביל לתת ליוקיץ' להיות יוקיץ', וזה הפך אותו לאלוף המערב.
סוכנו של יוקיץ', בגלל אותו חשש, חשב להוציא אותו מהדראפט לפני עוד שנה באדריאטית. הנאגטס הבטיחו לו כי הם יבחרו אותו וישאירו אותו בדראפט, והשאר, כמו שאתם יודעים, היסטוריה. אם יוקיץ' היה מבשיל עוד שנה במגה לקס הוא היה יכול להיבחר בסיבוב הראשון בדראפט 2015, דראפט עתיר סנטרים בפני עצמו. אבל דנבר האמינה, וידעה שבבחירת סיבוב שני הוא שווה את הסיכון הזה.
לכן ניקולה יוקיץ' הפך לבחירת הדראפט הטובה בהיסטוריה, ולכן הוא הפך לפייבוריט גדול לאליפות (ראשונה, אולי מיני רבות) עם דנבר. בשום שלב הנאגטס לא ניסו להפוך אותו לקפיץ אתלטי או לסנטר שמשלים רק פיק-נ'-רולים, ומשם הם קיבלו שחקן אדיר. סבלנות היא אולי המצרך הכי נדיר בעולם הספורט. דנבר נאגטס, בזמן פרסומת לטאקו בל, הראתה שהיא משתלמת.