גם הפעם לברון ג'יימס היה קרוב. למעשה, זה הרגיש אפילו קרוב מהרגיל. ממש ממש קרוב. ולא, אנחנו לא מדברים כאן על ההדחה המתסכלת השנייה ברציפות נגד דנבר, אלא על משהו שקרה הרחק מהמגרש, ושיכול, במידה מסוימת, להסביר גם את הסיבה שלברון ג'יימס ממשיך לשחק כדורסל - גם כשהוא מפספס עוד ועוד הזדמנויות לענוד את הטבעת החמישית, ומסיים עוד עונה בה לא ברור לנו למה הוא עושה את זה לעצמו.

האירוע המדובר קרה ברשת, במסגרת משאל השחקנים האנונימי של The Athletic. כל שנה, שחקנים מקבלים את האפשרות לשפוך את לבם בלי שיידעו מי הם, ולומר את דעתם בנושאים כמו השחקן האנדרייטד והאוברייטד בליגה, האולמות שהכי כיף ופחות כיף לשחק בהם, איזה ציון הם נותנים לשופטים וכו'. אחת השאלות שנשאלו השחקנים גם הפעם, בפעם השלישית בששת המשאלים האחרונים, היתה - מי השחקן הגדול בכל הזמנים. מייקל ג'ורדן עדיין מוביל, אבל אחרי שזכה ב-73% מקולות הבוחרים ב-2019 וב-58% בשנה שעברה, השנה הוא זכה בהפרש של קולות בודדים, עם כ-46% אחוזים מול כ-42% של לברון.

את הדיון עצמו נשאיר לפעם אחרת. עובדתית, לברון עושה כיום דברים בלתי נתפסים, שמייקל מעולם לא עשה: הוא משחק כאשר בליגה כבר יש מספר דו ספרתי של שחקנים שהיו עוד ברחם אמם כאשר הוא כבר קיפץ על מגרשי NBA, כולל אנשים שצעירים יותר מהבן שלו. במשך שישה חודשים בשנה, כבר 21 שנים ברציפות (והספירה נמשכת), הוא מתחרה נגד השחקנים הטובים בעולם. אלה שמולם התמודד בהתחלה, חלקם היום כבר מאמנים ונשיאי קבוצות. זה שמנצח אותו היום, היה בימי The Decision נער בלקני שמנמן וחובב בורקסים. פעם הוא ניצח אותם יותר בקלות, היום קצת פחות, אבל הזרקור התמידי שמופנה אליו - בניצחונות ובהפסדים - רק מגדיל את ההילה שלו בעיני השחקנים.

קחו לדוגמה את משחק 2 נגד דנבר. הנה דברים שכולנו זוכרים מהערב שנכנס ישר לערוץ הגולד: את ג'מאל מארי קולע סל ניצחון מטורף עם הבאזר מעל ידו המושטת של אנתוני דייויס. את דייויס צונח לפרקט ונתקע במרכז הדבוקה הצוהלת של הנאגטס. את דייויס, האיש שיום אחד אולי אמור (אבל הפעם באמת-באמת ועכשיו עם הקובץ) להיות הכוכב והגו-טו גאי של הלייקרס, מותח ביקורת על ניהול המשחק במחצית השנייה, ובסוף עושה Mic-Drop בתסכול כפרידה ממסיבת העיתונאים. הנה דברים שכולנו פחות זוכרים: את לברון מסדר לעצמו שלשת ניצחון חופשית 16 שניות לסיום - ומחטיא אותה.

התחיל לשחק בליגה לפני שהצרפתי נולד. לברון ו-וומבניאמה (GETTY)

20 שנה של אמינות, נראה לכם קלי קלות?
התזה לפיה ההפסדים לא מפריעים למורשתו של לברון נשמעת לכם מוזרה? רק תקראו מה אמר עליו אחד השחקנים במשאל של The Athletic. "אני מסתכל על זה כשאלה של - את מי אני בוחר בדראפט של כל הזמנים. זה לא עניין של 'מי ייקח את הזריקה האחרונה, בלה בלה בלה', מבחינתי. עם לברון אני מקבל 20 שנה של גדולה, ושחקן שמסוגל לשחק בכל עמדה, רכז עד סנטר. השחקנים של היום גם יותר חזקים, מהירים, מוכשרים. היינו הורגים את השחקנים של פעם. כשמייקל היה 1.98 עם ניתור אנכי של 40 אינץ' בשנות ה-80, זה היה מטורף. היום כבר יש שחקני משנה ורוקיז עם הנתונים האלה. המשחק פשוט הולך ומתפתח".

כל שנה שבה לברון ממשיך להיות על הפרקט, לשבור שיאים, להעלות עוד קצת את רף שיא הנקודות של כל הזמנים - הפער בינו לבין השחקן הפעיל הבא ברשימה, קווין דוראנט המדורג שמיני, הוא בערך כמו הפער בין דוראנט לבין סטיב נאש המדורג במקום ה-93 - היא עוד שנה שבה ילדים ונערים מקפיצים כדור כשהם חולמים להיות לברון, ועוד שנה שבה ילדים ונערים שחלמו להיות לברון - מגיעים לליגה וזוכים לשחק נגדו. נכון שרוב השחקנים הטובים ביותר ב-NBA כיום הם בינלאומיים, אבל הנער ממשפחה קשת יום ממישיגן כנראה לא יראה בלוקה דונצ'יץ' מודל לחיקוי, והילד בן ה-8 מאורגון לא יחלום להיות ג'ואל אמביד.

והדבר הכי משוגע הוא שלברון ממשיך לשחק כדורסל ברמה סופר-גבוהה. גם אם הוא כבר לא השחקן הטוב בליגה, הממוצעים שלו עדיין מטורפים - אחד משלושה, יחד עם יוקיץ' ולוקה, שרשמו העונה 25, 8 ו-7 לפחות - ואת כל זה הוא עושה כשחקן המבוגר בליגה. ככזה, הוא כבר מקבל מאיתנו הנחות: אם אנחנו מצפים ששחקן בן 39 יהיה עדיין ה-MVP והשחקן הכי טוב בליגה, הרי שאו שהציפיות שלנו מוגזמות, או שהליגה במצב לא כל כך טוב. יוקיץ' נפלא, שיי גילג'ס אלכסנדר פנטסטי, לוקה משפר את ההגנה שלו אבל וואו, תראו את הדאנק הזה של לברון, אתם קולטים בן כמה הוא?

האם ג'יימס כיום משחק ב-90% מהרמה בה היה בשיאו, או ב-84%, או ב-77%, זה פחות משנה. הוא עדיין הצגה אדירה, מושך קהל ומגנט תשומת לב, כל ערב. ובכלל, בדעת הקהל, ייתכן שעשינו קצת טרייד עם עצמנו: אנחנו מוכנים לקבל לברון קצת פחות דומיננטי, כל עוד נמשיך לקבל את לברון. הוא לא יהיה איתנו בחודשים מאי ו/או יוני, אבל נמשיך להנות ממנו מאוקטובר עד אפריל. עוד הפסד בסיבוב הראשון לא יפגע במורשתו - כולם זוכרים את ה-6 מ-6 של מייקל בגמרים, מישהו זוכר שרק בפלייאוף הרביעי שלו הוא עבר סיבוב, או את השנתיים שלו בוושינגטון? - אבל כל הישג שלו יגרום לנו להתפעל.

זוכרים את הטוב. מייקל ג`ורדן (GETTY)

לא אגיד לכם מי אשם, אתם תבינו לבד

מעבר לזה, גם בסדרה הנוכחית די ברור שרוב האשמה בהדחה אינה על לברון. כנ"ל בעובדה שהלייקרס, גם "הודות" לכך שהמאמן דרווין האם התאפס על הרוטציה כשרוב המערב כבר ברח להם, נכנסו לפלייאוף רק דרך הפליי-אין. חבריו לקבוצה, בדגש על דיאנג'לו ראסל ורוי האצ'ימורה, לא עומדים בציפיות. הקהל בקריפטו מזמר "תפטרו את דרווין". אפילו דייויס, אחרי 3 משחקים, דורג בטופ 5 בפלייאוף גם בנקודות וגם בריבאונדים, כשהוא קולע ב-62% מהשדה וב-85% מהעונשין - אבל אכל קש מיוקיץ' מתחת לסלים במאני טיים.

"אני והבחור הזה משחקים יחד 6 שנים. היינו בפסגת ההר, אנחנו יודעים מה נדרש כדי לנצח, אנחנו יודעים כמה אתה חייב להיות קרוב לשלמות כדי שזה יקרה", אמר לברון אחרי ההפסד במשחק השלישי. רק שאז, לברון הוסיף כשהוא יושב לצד דייויס ומסתכל עליו: "זה לא דבר שעד כדי כך קשה להשיג. הייתי חלק מזה 4 פעמים, כולל עם דייויס עצמו. לא אותי צריך לשאול על הנושא. אתה צריך להכיר את הלחץ והמתח, זה מה שקורה בפלייאוף. תצטרכו לשאול את האנשים הספציפיים, ולראות איך הם מרגישים". שמתם לב לניואנסים העדינים? הוא לא זורק אף אחד ספציפי מתחת לגלגלי האוטובוס - אתם העיתונאים, אתם ראיתם בעצמכם מי פישל כאן. ואם אתם לא יודעים, תשאלו.

באופן כללי, להיות רול פלייר או חבר לקבוצה של הגדולים מכולם, או המאמן שלהם, זו חרב פיפיות: מצד אחד סביר להניח שתזכה להגיע למעמדים שעליהם חלמת ואולי אפילו תענוד טבעת, מצד שני אפילו אם תהיה סטיב קר או רוברט הורי כנראה שזה לא יכניס אותך להיכל התהילה. מקסימום תקבל קרדיט לצד הכוכב, אף פעם לא יותר ממנו. תדבר בחצי חיוך, כמו סטיב קר בנאום המפורסם בעניין מייקל, על כך שהצלת לו את הישבן. וגם כשתתארח בפודקאסט, כולם ירצו לדעת איך זה לשחק לצד האיש ההוא.

בניגוד לרבים אחרים, אני לא חושב שדרווין האם הוא מאמן גרוע. אם כבר יש אשמה בעניינו, צריך להפנות אותה למי שמינה אותו, רוב פלינקה וג'יני באס, אבל גם כאן, הם בחרו איש מקצוע מוערך שלברון אוהב: האם מזכיר מאוד ברקע שלו את טיי לו, איתו לקח לברון את האליפות בקליבלנד - שחקן עבר משני, מחוספס ואותנטי, שעבר ילדות קשוחה, צמח מלמטה וצבר כבוד עצום ברחבי הליגה, עד שקיבל את משרת האימון הבכירה הראשונה שלו. הדרך בה שיכנע את ווסטברוק לעלות מהספסל, המסע לגמר המערב 2023 תוך התמודדות עם סגל שעבר בנייה מחודשת, כל אלה נזקפו לזכותו.

נכון, האם הוא לא מאמן מספיק טוב כדי להיות אחד שעושה את ההבדל לטובת הקבוצה שלו. במשאל השחקנים של The Athletic, עלו 24 שמות בשאלה "מי המאמן שהכי היית רוצה לשחק עבורו, חוץ מהמאמן שלך", ודרווין לא היה אחד מהם, ולעומת זאת כאשר נשאלו השחקנים אצל מי לא היית רוצה לשחק - הוא הגיע למקום הרביעי הלא מאוד מכובד. אגיד זאת כך בזהירות - בהתחשב בגודל הציפיות הכרוכות בלאמן את לברון, ובכמות הקבוצות המעולות ברחבי הליגה והמערב בפרט, לא בטוח שגם אם האם יפוטר (מה שלא יפיל אף אחד מהכסא), המאמן הבא יוביל את הלייקרס לארץ המובטחת.

התקשה מול יוקיץ`. אנתוני דיוויס (GETTY)

וואי, תראו את ה-Blind Pig הזה
ואם כבר בהבנת כדורסל ועשיית הבדלים עסקינן, לברון עשה עוד צעד גדול העונה כדי לבסס את מעמדו כתופעה על-זמנית, בלי קשר לתוצאות. הפודקאסט המשותף שלו עם ג'ייג'יי רדיק מתבלט גם בעידן בו פודקאסטים של שחקנים, פעילים ולשעברים, צצים בתדירות בה מפותחים פיצ'רים חדשים של בינה מלאכותית. ב-Mind The Game פשוט מדברים כדורסל ברמה הכי גבוהה שיש. אם אתם אוהדי כדורסל מזדמנים שמדי פעם פותחים טלוויזיה, סיכוי גבוה שלא תבינו על מה מדברים שם. אם אתם רוצים לדעת מה כולל Blind Pig, מה זה "2.99" או למה כל כך קשה לעצור את תרגיל Screen the Screener off the baseline, אתם תצפו בשקיקה בלברון ורדיק משרטטים תרגילים.

כן, פתאום לברון גם מלמד אתכם כדורסל, כמורה ואפילו כהיסטוריון. הוא הרי כבר ראה הכל, ועשה הכל. שיחק בכל סיטואציה, היה שם כשזה קרה. כן, גם *זה*. הוא מכיר בכך שסטף קארי שינה את המשחק, אבל גם יודע לתת את הכבוד לאורלנדו של סטן ואן גאנדי מ-2009 כקבוצה שעזרה לשנות את הדרך בה משחקים ב-NBA כיום. עכברים רציניים נפעמים מהידע. האוהדים שרוצים להיות רציניים, מייחלים לרגע בו יוכלו לזהות Blind Pig ולטפוח לעצמם על השכם, כשאייזיה הרטנסטיין מוצא את ג'יילן ברונסון החותך לצבע.

בקיצור, ללברון באמת כבר לא אכפת מה תגידו עליו. תזרקו עליו ממ'ים, תזכירו לו כמה ארוך רצף ההפסדים שלו מול הנאגטס, הוא יתמודד. העיקר שממשיכים לדבר עליו, העיקר שהציפיות שלנו ממנו ממשיכות להיות גבוהות עד בלתי מציאותיות. עד כמה בלתי מציאותיות? בשלב מסוים עלו שאלות האם הלייקרס היו צריכים להפסיד בכוונה לניו אורלינס, רק בשביל הסיכוי לנצח את סקרמנטו (כשדייויס מעולם לא ניצח את סאבוניס בקריירה, כן?) ולפגוש את הת׳נדר, אחרי שתי טיסות של 2 אזורי זמן, כשדייויס עם גב כואב. שהלייקרס, עם 17 אליפויות, המועדון שאליו שחקנים חולמים להגיע, יתחמקו ממישהו? שלברון יפחד ממישהו? בלי להעליב, אפילו השאלה קצת מעליבה. שבו בפינה ותחשבו טוב טוב מה עשיתם.

לכן גם התוצאה הסופית הזו היא עצבות גדולה ללברון של 2023/24, אבל לא שינתה כמעט כלום בלברון של 2003-2024. האם ההדחה הנוכחית תוריד ממניין טבעות האליפות שלו? האם ההפסדים הללו יפחיתו מ-48,500+ הנקודות שכבר קלע בליגה ובפלייאוף? האם זו בושה להפסיד לסלבדור, או שזו רק מכה קטנה בכתר, ודווקא עדיף להפסיד לקבוצה הטובה בליגה שנראית בדרך לאליפות נוספת, מאשר לעוף מול אדוורדס או שיי בטקס חילופי משמרות (שואלים בשביל חבר, קווין משהו)?

כן, בסוף הוא באמת יפרוש - יום אחד זה יקרה. מתי? כנראה כשהדיסוננס בין מעמדו ההיסטורי של לברון ליכולתו על המגרש יהיה גדול מדי מבחינתו, כשזקנתו באמת תבייש את נעוריו. ואז? כולנו נתבאס ונתחיל לדבר על כמה גדול הוא היה, ובעיקר ננזוף בעצמנו - על שלא נהנינו מספיק מהגדולה שלו כל עוד התהלך כאן בינינו, על מגרשי כדורסל: מקפיץ ומזיע, מאבד ומטביע, מנוצח ומכריע, כאחד האדם.

מכה קטנה בכתר: למה לברון ג'יימס עושה את זה לעצמו?