המונולוג הקצר של לברון ג'יימס מגיע רגע לפני שינוי סצינה, ואחרי כ-40 דקות בהן המצלמות מלוות שלושה מכוכבי ההווה של ה-NBA, בעודם מתכוננים לעונת 2023/24. "אם היה על הפרקט מישהו בכושר טוב יותר לדעתי, או שמתאים לרגע יותר ממני, אולי יכולתי לשבת בצד קצת יותר", אומר ג'יימס בחיוך עייף, "בינתיים עוד לא ראיתי את זה". קאט. לוחית רישוי של למבורגיני. רעש של מנוע מתעורר לחיים. קול אחר נכנס לפריים. "כרגע אין בליגה אף אחד שאני חושב שהוא טוב ממני. ממש לא. אפילו לא קצת. בטח שאני רוצה לנצח את לברון באחד על אחד. מי לא?". קלוז אפ על פניו המחייכות של אנתוני אדוורדס, והקרדיטים שמופיעים על המסך, מזמינים אתכם לראות את הפרק השני.

היוצרים של "Starting 5" בנטפליקס, ביניהם חברת ההפקות של לברון עצמו ובחור בשם ברק אובמה, יודעים משהו על "סטאר פאוור" ועל הכוח של אמריקאים צעירים לרכז סביבם תשומת לב תקשורתית. לעונה הראשונה בפרויקט התיעודי של נטפליקס, אדוורדס נבחר על תקן הדבר הבא.

הליהוק הזה אינו מקרי. לברון, יש הרגשה, היה שמח להעביר את הלפיד כשיפרוש לסופרסטאר אפרו-אמריקאי ממגנט אחר, ואדוורדס אמור להיות רוח הסערה שפורצת לתודעה כפנים החדשות של ה-NBA. שנה וחודשיים אחרי הקלוז-אפ על הלמבורגיני, לא רק שאדוורדס, המנתר המדהים, לא עשה את הקפיצה הנוספת קדימה - הוא איבד את השותף העיקרי שלו לדרך (קרל אנתוני טאונס), עדיין תקוע בניוטרל ברוב הנתונים הסטטיסטיים, בחלקם לוקח רוורס, והקבוצה שלו סובלת העונה מחוסר יציבות קיצוני.

ה-NBA תשמח לשים את אדוורדס בפרונט ולראות אותו מצליח, ויש לה סיבה טובה. לפני מספר חודשים פורסם דוח של אתר SportsPro ובו 50 הספורטאים ה-Marketable ביותר בעולם, הנוחים והאטרקטיביים ביותר לשיווק - על פי מספר קריטריונים - גודל השוק, עוצמת המותג והסכמי החסות. חמשת הראשונים לא יפתיעו אף אחד: סימון ביילס, ויניסיוס, לברון, קייטלין קלארק וליאו מסי. כדי למצוא כדורסלן NBA מתחת לגיל 30 תצטרכו לנדוד למטה, ואז עוד קצת למטה. בדרך תנפנפו לשלום לסטף קרי המדורג 20 וגם לקווין דוראנט שניצב במקום ה-35. רק במקום ה-43 תקבלו את ג'ייסון טייטום, שנמצא כיום בשיא הפופולריות שלו אחרי אליפות ראשונה, אולי בדרך לשנייה.

מאז פרסום נתוני הרייטינג שלא מחמיאים ל-NBA (המספרים מעידים על ירידה של 15% עד 48%, תלוי על מה מסתכלים), ושחילצו גם הודאה בנושא מאדם סילבר, מלאו הרשתות בסרטונים ובסיבות פוטנציאליות: השיפוט רך מדי, יותר מדי זריקות עונשין, פחות מדי הגנה, יותר מדי שלשות, ניהול עומסים, יותר מדי פציעות, יותר מדי הליכות למוניטור של השופטים, יותר מדי גופיות שונות, השחקנים מתרכזים בפודקאסטים במקום בכדורסל, ואפילו סיבה טכנית - מחלוקות בין גופי שידור מונעים מאוהדים רבים לראות את משחקי הקבוצה מהעיר או המדינה שלהם.

כל הדעות לגיטימיות, גם אם חלקן קצת מופרכות. באמצע שנות ה-90 שאליהן כולן מתגעגעים, למשל, היו 10 זריקות עונשין יותר במשחק; עניין "ניהול העומסים" די ירד מהפרק בעקבות חוק 65 המשחקים, ורוב ההיעדרויות הן מפני ששחקנים, ובכן, באמת נפצעים יותר. קבוצות ההגנה החזקות בליגה כיום סופגות, פר 100 התקפות, פחות נקודות מהבד בויז של דטרויט. בעיניי יש סיבה הרבה יותר פשוטה - וה-NBA, במדיניות שהתוותה בשני העשורים האחרונים, יצרה אותה במו ידיה. למה לה לעשות את זה? מפני שחוץ מהרייטינג, יש מספרים אחרים שמראים שאולי כולנו מסתכלים בכלל על הנתונים הלא נכונים. תכף נגיע אליהם, אבל קודם, נעבור לסרט מצויר.

ילדי כל העולם באים לתת בראש

בפרק ששוחרר לא מזמן בסדרת האנימה "Hero Ball" ב"בליצ'ר ריפורט", נערכים לברון ג'יימס וקווין דוראנט לעימות חזיתי - רק כדי להתחבק ולהסתחבק בסופו של דבר. בעודם מנסים להגיע לגביע, הם נתקלים בצ'ט הולמגרן יורה ברקים על ויקטור וומבניאמה שמטפס לעברו עם זרועות התמנון שלו. בלי יותר מדי ספוילרים, הם נזכרים בעצם שיריבות אמורה להיות מגניבה, יוקדת, אמוציונלית, כזו שמוציאה משני הצדדים את המיטב.

עכשיו, קחו דקה ותחשבו אילו יריבויות יש כיום ב-NBA, אבל עם כלל אחד: שחקנים מתחת לגיל 32. כי אלה שבאמצע העשור הרביעי לחייהם כבר פיארו את סדרות הגמר והפלייאוף בעשור הקודם ובשנים האחרונות: לברון נגד סטף (לייקרס-ווריורס 2023 היתה מסדרות הפלייאוף עם הרייטינג הכי גבוה בשנים האחרונות). לברון נגד דוראנט. סטף נגד דוראנט. לברון נגד סטף ודוראנט. דוראנט עם ווסטברוק והארדן נגד לברון. ווסטברוק נגד כריס פול. ווסטברוק נגד הארדן. הארדן וכריס פול נגד סטף ודוראנט. הארדן עם ווסטברוק. לברון עם ווסטברוק. הארדן שוב עם ווסטברוק ושוב עם דוראנט. רגע, עכשיו הארדן שוב נגד דוראנט. וקיירי, עם מי הוא. עם לברון, ואז עם דוראנט, והארדן בא, ואז הארדן הולך, ואז דוראנט הולך, ואז הארדן נגדו. אם נדמה לכם שקצת מיצינו, אתם צודקים.

אז מי היריבויות של שחקנים וקבוצות מהדור הצעיר יותר, אתם שואלים? בוסטון נגד מיאמי קיבלנו שלוש פעמים בארבעה גמרים אזוריים ובאמת היה אחלה. ספק אם נקבל שוב, בהתחשב במצבה של ההיט. ג'ואל אמביד נגד ניקולה יוקיץ'? היה קרב מדהים בפריז 2024, עוד כמה מצ'-אפים טובים, אבל הם מעולם לא נפגשו בפלייאוף, ובשנים האחרונות אמביד אפילו נעדר מכל משחקי הליגה בדנבר; עזבו רגע גמר, הסנטר של פילי לא הגיע אפילו לגמר אזורי. דווין בוקר נגד לוקה דונצ'יץ'? היתה סדרה נחמדה אחת. לוקה גם פגש כמה פעמים את הקליפרס, בחלק מהמשחקים קוואי לנארד אפילו טרח להופיע. ומה עם יאניס אנטטוקומפו, יש לו בכלל איזה יריבות אישית?

ה-NBA בחרה לעצמה בשני העשורים האחרונים שני קווים מנחים. אחרי שגילו שהעולם לא פחות טוב מהם בכדורסל, הם הורידו ראש בענווה והבינו שאם אי אפשר לנצח אותם, תביאו אותם; כל מערך איתור ופיתוח השחקנים ברחבי העולם הלך והשתכלל, עד כדי מצב בו מי שאפשר להגדיר כחמשת השחקנים הטובים ביותר בליגה בשנתיים-שלוש האחרונות - יוקיץ', דונצ'יץ', יאניס, אמביד, שיי גילג'ס אלכסנדר - אינם ילידי ארה"ב, שלושת הראשונים יחד מגיעים ממדינות עם פחות אוכלוסיה, במצטבר, מזו שיש בפלורידה. אין דבר כזה באף אחת מארבע הליגות הגדולות באמריקה, מה שמקשה על שיווקם לציבור האמריקאי. אדוורדס מדורג כיום רק 9 במרוץ ה-MVP על פי סוכנויות ההימורים.

יריבויות, אישיות וקבוצתיות, הן הבסיס לכל קפיצה בפופולריות שהיתה לליגה. ווילט נגד ביל ראסל. הלייקרס מול הסלטיקס עם מג'יק נגד לארי. מייקל נגד הבד-בויז, מייקל נגד הניקס, הניקס נגד אינדיאנה, מייקל נגד יוטה, ובעשור הקודם לברון נגד הסלטיקס והווריורס נגד הקאבס. וכיום? בעידן בו כל כך הרבה קבוצות בונות סגל טוב, ומתחילות כל עונה עם שאיפות להגיע רחוק, אפילו הסיכוי הסטטיסטי לקבל את אותה סדרת פלייאוף שנתיים ברצף הוא נמוך.

במקביל, ארבע סדרות גמר רצופות בין קליבלנד לגולדן סטייט - חלקן קרו בסיוע זינוק חד פעמי בתקרת השכר - אמנם יצרו פופולריות אדירה של הקרבות בין לברון לסטף ולדוראנט, אבל גרמו למשהו כמו 20-22 קבוצות בליגה בכל עונה לוותר מראש על הסיכוי לאליפות. סילבר בחר להדק עוד יותר את מנגנוני תקרת השכר, עד שהפך לכמעט בלתי אפשרי את הנסיון לבנות שושלת. בשש העונות האחרונות קיבלנו שש אלופות שונות; בחמש העונות האחרונות אף קבוצה לא הגיעה שנתיים ברצף לגמר. כיום, רק במערב ל-12 קבוצות יש שאיפות רציניות העונה. ועכשיו אזהרה: הנתונים שנציג תכף יגרמו לכם לתהות האם הליגה באמת נמצאת במשבר.

מ-2 מיליארד ל-4 מיליארד תוך 4 שנים

NBA franchise values are up 53% over the past two years, and have nearly doubled over the past four years pic.twitter.com/KXAc7FEve8
— Lev Akabas (@LevAkabas) December 18, 2024

אדם סילבר, כזכור, לא עובד אצלנו האוהדים. הוא עובד עבור 30 בעלי קבוצות, מיליארדרים ומעלה, שרוצים לראות את הבייבי שלהם עושה כסף. והבייבי שלהם עושה יאכטות של כסף, בייבי. בדוח שפורסם בימים האחרונים באתר Sportico עלה נתון פסיכי: שוויה הממוצע של קבוצת NBA קפץ ב-53% בשנתיים האחרונות, וכמעט הכפיל את עצמו תוך ארבע שנים, מכ-2 מיליארד דולר ל-4 מיליארד.

זה לא נגמר כאן. מתוך ארבעת מועדוני הספורט בעלי השווי הגבוה ביותר בארה"ב, שלושה - גולדן סטייט, ניו יורק ניקס ולוס אנג'לס לייקרס - מגיעים מה-NBA. ב-98% מהמשחקים בעונה שעברה, נמכרו כל הכרטיסים, כולל סולד-אאוט בכל המשחקים של 10 קבוצות. מתוך עשרת הספורטאים האמריקאים עם הכי הרבה עוקבים ברשתות החברתיות, שבעה הם שחקני NBA (וכולם מעל גיל 30: לברון, סטף, דוראנט, הארדן, ווסטברוק, קיירי, כריס פול). הליגה בדיוק חתמה על הסכם זכויות שידור ששילש את הסכום הקודם ומבטיח לה, על הנייר, קפיצה של 10% בתקרת השכר בכל קיץ עד 2036. מבחינת כמות העוקבים ברשתות החברתיות, רק קבוצות ליגת האלופות בכדורגל פופולריות יותר.

לליגה הזו אין פנים אמריקאיות לשווק לקהל האמריקאי, מעבר לכוכבים המתבגרים שחלקם כבר מריחים את הפרישה מקרוב. אבל מחוץ לארה"ב? טרפת. זכויות השידור של הליגה מחוץ לארצות הברית מתומחרות, על פי אתר Sports Business Journal, ב-715 מיליון דולר, גבוה יותר מכל ליגה אחרת. כמות העוקבים של הליגה בצרפת, קנדה, סרביה וישראל, למשל, מעולם לא היתה גבוהה יותר, וזה עוד לפני שה-NBA מתחילה, אולי, להפעיל שלוחה אירופית. כל הנתונים האלה מכניסים הרבה כסף, רק שהם לא משוקללים בצפייה בארה"ב. מהבחינה הזו לפחות, ההתמקדות בשוק הבינלאומי היא לא באג - היא פיצ'ר.

ואגב פיצ'רים, יש עוד נקודה חשובה. מכל הליגות הגדולות בארה"ב, ל-NBA יש את הקהל הצעיר ביותר, והמגוון ביותר מבחינת מוצא. ככל שהקהל צעיר יותר, הוא צופה פחות בטלוויזיה באופן לינארי, פחות רואה שידורים חיים: שירותי הסטרימינג מעמיסים תוכן, הרשתות החברתיות מתחרות זו בזו על תשומת לבו, הקשב קצר יותר. קהל ה-Cord Cutters - "חותכי הכבלים", שעוזבים את רשתות השידור המסורתיות לטובת שירותי סטרימינג והיילייטס - גורמים לשינוי דרסטי בהרגלי הצפייה בכל פינה בעולם. ולא רק בספורט, בהכל. כתוצאה מכך, ה-NBA היא הליגה הפגיעה ביותר לשינויים הללו. הירידה ברייטינג של משחק בן 2:15-2:30 שעות, שבהחלט קיימת ומורגשת, מגיעה במקביל לנתוני שיא בצפייה בתכנים קצרים יותר ברשתות החברתיות.

ה-NBA מנסה לרקוד על שתי החתונות. העונה הרגילה היא 82 משחקים כבר ששים שנה בערך, ועל זה היא לא מוותרת כרגע, אבל להרבה פחות אנשים יש קשב ל-82 משחקים, אז מה עושים? מייצרים עוד רגעי שיא על הדרך. טורניר הגביע הוסיף עניין לנובמבר ודצמבר. הפליי-אין, טורניר הנוק-אאוט הראשון של הליגה, מקבל זרקור נרחב משלו. במקביל האולסטאר הלך ואיבד מזוהרו, אז סילבר קיצר גם אותו לפורמט של טורניר, בתקווה שהאינטנסיביות קצת תחזור עם משחקים קצרים יותר, ושאם לא - לפחות הכל ייגמר מהר יותר.

קייטלין, אוטאני וטיילור סוויפט

אז למה ליגות אחרות לא סובלות מאותה הבעיה? קודם כל, מי אמר שהן לא? ושנית, בחינה קצת יותר מדוקדקת מגיעה, שוב, לעניין הכוכבים האמריקאים והיריבויות הגדולות. ליגת הבייסבול, עם קהל הרבה יותר אמריקאי ושמרן, רשמה ב-2023 את סדרת הגמר עם הרייטינג הנמוך בהיסטוריה. גם שם הקומישנר כבר התחיל לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי להפוך את המשחק לאטרקטיבי יותר. ב-2024 הרייטינג טס לשמיים, כשבאופן מקרי לגמרי סדרת הגמר גם הפגישה קבוצות משני השווקים הגדולים בארה"ב, לוס אנג'לס וניו יורק, וגם היתה הקפיצה הראשונה למעמד הזה של שוהיי אוטאני מהדודג'רס, סופרסטאר 700 מיליון הדולרים, שפגש את כוכב היאנקיז ארון ג'אדג'. לפוטבול היה מזל מסוג אחר, עם כוכבת מעולם אחר: טיילור סוויפט התחילה לצאת עם כוכב קנזס סיטי טרוויס קלסי, והתוצאה היתה עלייה של 9% בצפייה בליגה בקרב נשים.

והנה דוגמה נוספת מתחום הכדורסל. כדורסל המכללות הנשי רשם ב-2024 שנת שיא, וכך גם עונת ה-WNBA של 2024. בשני המקרים אפשר לייחס את השינוי לקייטלין קלארק, וליריבות שלה עם אנג'ל ריס. רוצים לנחש מה קורה לרייטינג של ליגת כדורסל המכללות אחרי העזיבה של קלארק וריס? על פי אתר SportsMediaWatch, הוא נופל העונה ב-38%. גם ליגת ההוקי, ה-NHL, איבדה העונה 28% מהרייטינג שלה.

ה-NBA לא יכולה לייצר כוכבים אמריקאים כריזמטיים מאפס, וגם אם היתה יכולה - היא לא יכולה ליצור בכוח יריבויות. שני המרכיבים האלה פוגעים באטרקטיביות עבור הצופה המזדמן, לפחות זה האמריקאי, וכשמוסיפים את הסיבות האחרות שמעצבנות אנשים - אפשר להבין לפחות סיבה אחת לירידה באחוזי הצפייה בתוך ארה"ב. אז האם אבדה התקווה? לאו דווקא. יכול להיות שהליגה השלימה עם כך שגם הכוכב הבא שלה לא יהיה אמריקאי, אבל הוא לפחות יהיה כל כך מיוחד ומוכשר שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו - ובנוסף, בתקווה גם תהיה לו יריבות אמיתית עם שחקן מאותו מחזור רוקיז, צ'ט הולמגרן, שתלווה את הליגה בשנים הקרובות.

בפרסומת לקראת מחזור חג המולד הקרוב, ה-NBA שיחזרה את פרסומת ה-"Jingle Bells" האגדית, רק הפעם באנימציה. לתפקיד השחקן המעופף לטבעת בזמן שכולם צולפים מבחוץ, אותו מילא לברון בפרסומת המקורית, לוהק הפעם ויקטור וומבניאמה - שיערוך את משחקו הראשון בחג המולד, באולם המפורסם ביותר בעולם המדיסון סקוור גארדן, ביום רביעי בפתיחת המחזור. כי אם כבר שחקן שאינו מארה"ב עשוי להיות הפנים הבאות של הליגה - אולי כדאי שהוא ייראה, וישחק, כמו חבר מכוכב אחר.

חור של כוכבים: ה-NBA יודעת מי יוביל אותה בעידן הבא?