צריך להודות על האמת, קהל עכברי ה-NBA לא מבלה יותר מדי ב"כאן ועכשיו". אנחנו עסוקים יותר במה שהיה, וגם במה שיהיה - בעיקר כדי שנוכל להשוות אותו אחר כך למה שהיה שוב. המורשת של לברון ג׳יימס, מייקל ג׳ורדן, לוקה דונצ'יץ' דירק נוביצקי ודומיהם מעסיקה אותנו, אולי יותר מכל אוהדי ואוהדות של ענפי ספורט אחרים. למה? זו שאלה ליום אחר. היום נעסוק בקריירות המפוארות של לברון ג׳יימס ולוקה דונצ׳יץ׳, ושותפות הגורל שלא צפינו להן. עכשיו כשירד האבק אחרי מהומת הדדליין האחרון (שעליה תוכלו לקרוא עוד כאן), אפשר סוף-סוף לחשוב בצלילות על הדברים שבאמת מעסיקים אותנו.
- הלילה, שידור ישיר ב-5SPORT החל מ-05:30: הבכורה של דונצ'יץ' בלייקרס שתפגוש את יוטה
לוקה דונצ׳יץ׳ - דרוש ריפוי
הדג נחש הטיבו לנסח: "הופ, הגעת לשלב הכאפה המצלצלת". הסלובני היה על המסלול הבטוח לגדולה מאז גיל 16, עבר בהצטיינות כל מבחן שהונח מולו - ולעיתים גם מבחנים שיועדו לאחרים בכלל. והנה, רגעים אחרי החיזוקים שקיבל לסגל שהוא כבר הוביל לגמר, בום. גיים אובר. למעשה, דונצ׳יץ׳ הוביל את כל הליגה בפלייאוף האחרון, לא רק את המאבס, בנקודות, אסיסטים וריבאונדים. הרזומה שלו מפוצץ בהישגים אישיים וקבוצתיים יותר מכל שחקן אחר בגילו, מאז ומעולם. הקונטקסט הזה מהותי כדי להבין עד כמה מזעזעת ומפתיעה הייתה ההחלטה של ניקו האריסון, המנהל המקצועי של המאבריקס, שמצדו כנראה כבר לא יכול לצאת מהבית בלי אבטחה.
דונצ׳יץ׳ הרוויח הרבה מהביקורות עליו בצדק - עם כל הכישרון והתפוקה שהוא כבר נתן, המקומות טעוני השיפור במשחקו היו לא מעטים, וחשוב מכך - בהישג ידו. הוא לא בכושר גופני אידיאלי, גם אם "ניפחו" קצת את העניין הזה (לא מתנצל על משחק המילים). ההגנה שלו דורשת מייקאובר רציני, בעיקר מבחינת העקביות והמאמץ. הוא יכול וצריך לשחק יותר ללא הכדור. הוא צריך לדמיין שיש לו צו הרחקה מכל שופט ושופטת בליגה, לפני שבאמת יוציאו לו אחד כזה. השיחות איתם מיותרות, ואת הזמן החופשי שזה יפתח לו הוא יוכל לנצל כדי לרדת להגנה.
ועדיין.
הוא לא צריך להשתפר בפרומיל של אחוז מאיפה שהוא היום, כדי לקחת אליפות בתור הגיבור של הסרט. הוא עד כדי כך טוב. לעיתים יש לנו נטייה לצפות ליותר מכאלה שהחסרונות שלהם נראים לנו פתירים, עם קצת השקעה ותשומת לב. סטף קרי, למשל, לא יוכל לגבוה כדי לפצות על החיסרון ההגנתי שלו, ולכן אנחנו מניחים לו בעניין הזה. הוא שחקן הגנה ראוי לעמדת הרכז, אבל בואו לא נתבלבל, זו בדיוק הנקודה. יש לו תקרה כמגן, והוא הגיע אליה בזכות נחישות ועבודה קשה. אבל חשוב להבין שההיסטוריה מוכיחה לנו שקבוצות יעדיפו לתקוף שחקן כמו קרי, מאשר שחקן כמו לוקה, במיוחד בשלבים המכריעים של הפלייאוף. בניגוד לתקשורת, מבחן התוצאה לא מבדיל בין "לא יכול" ל"לא רוצה".
בניגוד לקרי, לוקה רחוק מאוד מהתקרה שלו, בשני צדי המגרש, וכן, אני מבין כמה בלתי-נתפס המשפט הזה. ולניקו האריסון נמאס לחכות. כי הוא לא חכם, לפחות לפי הקריאה שלי של המצב.
אז מה הלאה? לוקה נפגע, עמוקות, מהצבעת אי האמון הזאת. בימים הראשונים ניכר שהוא נבוך, וממש בהלם, מהשתלשלות האירועים. מהיעדר השליטה שלו על הקריירה שלו. הוא לאט לאט מתחיל לטפס החוצה מהמקום הזה. אחרי הנפילה נשאלת השאלה - איך הוא יקום?
הוא דיבר על המוטיבציה החדשה שלו, בעקבות הדיווחים שיצאו/הודלפו מדאלאס, במסע מזעור הנזקים השלומיאלי של המאבס. יש לצידו את הצד השני של הכתבה הזו, לברון ג׳יימס, המודל לחיקוי הטוב בהיסטוריה של המשחק בכל הקשור לשמירה על הגוף ומיצוי היכולות פיזיות של שחקן כדורסל. יש ללוקה הזדמנות להפוך לצל של מר ג׳יימס, לפחות לתקופה, ללמוד את דרכיו ולאמץ אותן. דונצ׳יץ׳ לא בא עם אותם נתונים אתלטיים, אבל יש לו רק מה להרוויח מלהקשיב למלך בענייני תזונה ומשטר אימונים. אם הוא באמת כועס - הנה המפה שלו בדרך לנקמה. לפחות בימי שלישי מותר טאקו.
הלייקרס, מצדם, אמורים לסדר לסופרסטאר הצעיר שלהם גם סגל שיאפשר להמשיך מאיפה שעצר בדאלאס. כוכבים אוהבים את לוס אנג׳לס, אולי שמעתם על זה. אישית אני לא סומך על ההנהלה של הקבוצה. רוב פלינקה הוא הפרצוף של הביטוי "יותר מזל משכל", אבל בעיר המלאכים הכל אפשרי. אם דונצ׳יץ׳ יהיה דונצ׳יץ׳, הצהובים-סגולים אמורים לגרום להאריסון להתחרט מהר מאוד. וזה מזכיר לי - כל משחק של לוקה מול דאלאס הוא חובת צפיה מעכשיו ועד עולם. ליתר דיוק - כל מחצית ראשונה של כל משחק שכזה. הוא הולך לפרק את היסודות מהאולם הזה לפני שהוא יסלח להם.
לברון ג׳יימס - טקס העברת הלפיד
בחרתי לשים אותו שני בכתבה כדי שיתחיל להתרגל. יש שריף חדש. אחרי שנים שחיכינו לשווא שאנתוני דיוויס יהיה אפוי מספיק - לוקה מגיע מוכן. ממרומי גילו, קינג ג'יימס כבר לא ציפה שיקום לו יורש עוד בימיו… והנה אלי הכדורסל מחייכים אליו שוב, והוא זוכה לחלוק את המגרש עם השחקן שהכי ראוי לכינוי "לברון הבא".
עם כל הכבוד לגדולים שהגיעו לפני ג'יימס, ולמספר האליפויות שלהם, הקריירה של לברון היא ללא ספק הקריירה המרשימה בתולדות הליגה. ערימה בלתי נגמרת של הישגים אישיים וקבוצתיים, שיאים שספק אם ישברו, לצד חוסן ויציבות חסרי תקדים. וזה עדיין קורה. נראה שלברון יוכל לשחק עוד חמש שנים ברוטציה של קבוצת NBA, אם רק יחפוץ בכך.
נחתוך לעיקר, ברשותכם - אישית, אני לא חושב שאליפות נוספת ככינור שני היא מה שחסר לו כדי לבסס את מעמדו כגדול בהיסטוריה. גילוי נאות: אני חושב שהוא כבר שם, ומזמין אתכם לדו-קרב שוחק מקלדות בתגובות. אבל זה לא משנה. בין אם אתם בצד שלו בדיון העז הנצחי, ובין אם בצד של הוד אווריריותו, מייקל ג׳ורדן - אליפות חמישית של ג׳יימס לצד לוקה לא תזיז אתכן/ם מצד אחד לשני.
זה בעיקר יצטלם ממש טוב לדוקו של לברון.
במובן מסוים, הלייקרס גם יצאו מצילו של ג'יימס קצת, עכשיו שהוא לא האיש הכי חשוב בחדר. כלוב הזהב של סוכנות קלאץ׳ אמנם לא בא בלי הטבות, אבל ניתן לשמוע את אנחת הרווחה של הארגון כולו. יש עתיד אחרי ג׳יימס. החתיכה הכי חשובה בפאזל נמצאת, והיא זו שהכי קשה למצוא. מכאן זה יהיה התפקיד של פלינקה ושות׳ לבנות מסביב לסלובני, ואם הם יעשו עבודה דומה לזו שעשו עם לברון - זה אמור לעבוד לפחות פעם אחת.
לא בכל עונה יש לנו הזדמנות לראות שתי קריירות אדירות שכאלה חופפות ככה. הפעם האחרונה שזה קרה היה כשלוקה הגיע לדאלאס של דירק. ההיסטוריון שבי מתרגש לקראת זה. מה איתכם?