כבר מהקיץ אפשר היה לדעת שהעונה שמחכה למכבי תל אביב אחרי השינויים הכפויים בסגל, הרוטציה העמוקה שמחכה, העתיד הלא ברור של ג'ורדן פרמאר וההשתתפות בשלוש מסגרות, הולכת להיות חתיכת אתגר. למערכת כולה, מהבעלים דרך המאמן ועד אחרון השחקנים, וגם לסובבים אותה – התקשורת והקהל. עם זאת, אף אחד לא אמר אז בקול רם מה שעם פתיחת שלב הטופ 16 של היורוליג נראה כל כך ברור: העונה הזו היא בעצם שתי עונות באחת. ועכשיו מכבי מתחילה את העונה השניה שלה. נשמע קצת מוזר, נכון?
אכן מוזר, אבל זו המציאות שמכבי נכנסה אליה ב-2011/12, ומיוזמתה בלבד. מכבי תל אביב שיחקה עד עכשיו, ואנחנו רק באמצע ינואר, 40 משחקים, לא כולל ארבעה משחקי הכנה ועוד שלושה משחקים בגביע הליגה. ישנן מאות קבוצות כדורסל מקצועניות ברחבי אירופה שזו כל העונה שלהן. כ-30 משחקי ליגה, כמה משחקי פלייאוף במקרה הטוב, גביע, וזהו – אורזים ומחכים לשנה הבאה.
אבל למכבי, למרות שהעונה הראשונה שלה העונה הסתיימה בהצלחה יוצאת מן הכלל מבחינת מיקום במפעלים השונים (מקום שני בבית המוקדם ביורוליג אחרי ריאל מדריד, מקום ראשון בפער ניכר בליגה ובאדריאטית, העפלה נינוחה לחצי גמר הגביע ומאזן 5:35), אין כמובן את הפריבילגיה הזו. בקובנה כבר מתחילה לה עונה חדשה.
והעונה החדשה הזו מגיעה אחרי שמכבי טסה עשרות פעמים על פני אלפי קילומטרים, החליפה ערים ומדינות, מילאה דרכונים בחותמות ואפילו שרדה כמה מקרים של שלושה משחקים בארבעה לילות – מה שב-NBA מתלוננים שקורה להם השנה יותר מתמיד בעקבות העונה המקוצרת והצפופה. אלא ששם, ב-NBA, כל הקבוצות פוגשות יריבות שגם הן נמצאות באותה סירה עמוסה. מכבי, לעומת זאת, מתמודדת משחק אחרי משחק מול יריבה טריה יותר, עם מוטיבציה ברורה לנסות ולנצח את הענק הצהוב.
כמובן שאין מה לרחם על מכבי תל אביב. ראשית, כאמור, הם הכניסו את עצמם לסיטואציה הזו. מעבר לכך, וחשוב מכך, העובדה שהעונה של מכבי נראית כמו שהיא נראית, כלומר מחולקת ל-2 עונות, היא כנראה הדרך היחידה להתמודד כראוי עם שנה מטורפת שכזו. כי החלוקה הזו אמנם לא ממש נותנת זמן לקחת אוויר, אבל היא כן מאפשרת להסתכל על התהליכים לעומק, לסכם, לבחון מטרות ולסמן חדשות.
אז מה בעצם היה ומה מחכה למכבי? ככה. העונה הראשונה הזו של הצהובים יצאה לדרך באופן (לא) רשמי ב-1 באוקטובר, אחרי ארבעה משחקי הכנה, עם ההתמודדות הראשונה בליגה האדריאטית, ונגמרה ב-22 בדצמבר עם המשחק האחרון בשלב הבתים ביורוליג. היא כללה 33 משחקים והסתיימה במאזן 5:27. לאחריה יצאה הקבוצה לחודש של משחקים שבהיעדר הגדרה אחרת נקרא להם "משחקי עונת המעבר" - 10 מפגשים מול יריבות שונות ממדינות יוגוסלביה המפורקת וישראל המחוברת.
הרבה מאוד דברים היו יכולים לקרות רע למכבי ת"א לאורך החודש האחרון. היא הייתה יכולה להוריד שני הילוכים, להתייחס למשחקים האלה בקלות ראש, לסבול מירידת מתח אחרי סיום שלב הבתים ביורוליג, להסתבך עם ההסתגלות למשחק בלי פרמאר והניסיון להטמיע את לנגפורד ואחריו את מאלט, לתת לסיפור פאפאלוקאס לצאת מכלל שליטה ולאבד אותו, להפסיד פעם או פעמיים בטעות ליריבות קטנות ולראות איך כולם עושים מזה סיפור גדול, בטח אם אחד ההפסדים האלה היה מגיע בגביע. אבל אף אחד מהדברים האלה לא קרה.
מכבי יצאה מחודש המעבר הזה במאזן מושלם (0:10) עם תוצאה ממוצעת מפלצתית - 68:96. וחשוב מכל, היא לא נכנסה לסכנה האדירה שבהורדת הילוך במהלך העונה. סכנה שרק לאחרונה קיבלנו תזכורת מהדהדת לעוצמתה, עם הדחתה של האלופה גרין ביי פאקרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף ב-NFL בהפסד ביתי, אחרי שסיימה את העונה הרגילה במאזן מדהים של 1:15 וכשכולם אומרים שהיא הקבוצה הכי טובה בארה"ב.
חוץ מזה, מכבי נכנסה ל"פגרת אמצע העונה" הזו במצב לא אידיאלי. סופו היה שחוק, הקלעים לא צלפו, הקבוצה עוד לא התרגלה לחיים בלי פרמאר, לנגפורד התקשה, פאפאלוקאס לא הרגיש חלק מהמערכת, ג'ון שאייר כבר היה מחוק ומאלט רק הגיע. כך שמעבר לאתגר של לא להוריד את הרגל מהגז, מכבי הייתה צריכה לסמן V על עוד כמה מטרות. ונחשו מה? היא עשתה בדיוק את זה.
השחיקה של סופו תורגמה למנוחה, ובאותו זמן ריצ'רד הנדריקס נכנס לקצב. הסערה סביב פאפאלוקאס שככה, לנגפורד הוא היום שחקן מפתח חיוני, מאלט מעורב, שאייר אפילו קיבל לא מעט דקות בלא מעט משחקים – והחזיר תוצרת אמיתית. פתאום אפשר לראות את כמות המשחקים ואת גודל הסגל כיתרונות. הם מאפשרים להריץ שחקנים שזקוקים להרצה, להעניק מנוחה לעייפים, לנסות מערכים ותוכניות משחק שונות. וכל זה קרה בחודש האחרון.
למרות שהעונה האמיתית רחוקה מלהיגמר, יש איש אחד שזכאי כבר עכשיו לקבל תעודה גדולה וממוסגרת עם כיתוב מוזהב. דייויד בלאט, כמובן. האיש שבכישורי הניהול המופלאים שלו הצליח לעמוד בכל המטרות של החודש האחרון – כמה מהן לכאורה סותרות (להכניס שחקנים לרוטציה מול לא לאבד שחקנים אחרים, לשמור על מתח מול לא להגיע לפיק מוקדם מדי), כולן קריטיות (לא להוריד רגל מהגז, להחזיר בטחון לשחקנים שאבד להם). האיש שעצם העובדה שעמד במשימות הללו היא שמאפשרת להסתכל על העונה הזו של מכבי כעל שתי עונות בעונה אחת, ומכאן כעל התמודדות סבילה והגיונית. האיש שהופך את הניווט בין שלוש מסגרות, תחת עול ציפיות ועם אינספור בלת"מים, לאפשרי.
אבל עם כל המלים הטובות, והמוצדקות, גם המשימה של בלאט לא הושלמה. אדרבא, היא רק הולכת והופכת לקשה יותר. כי עכשיו צריך לבסס את הרוטציה, כעת יש להתחיל להרים את הרמה ואת האינטנסיביות, וכל זה כשהסגל עדיין עמוס בשחקנים והלו"ז עדיין צפוף במשחקים. ואם מישהו חושב שלבלאט יש כמה שבועות לעשות זאת, הרשו לנו לתקן אותו: המאני טיים מתחיל עכשיו, ועלול להיגמר לפני שבכלל נרגיש.
כקבוצה שעלתה לטופ 16 מהדרג השני, ברור מה מחכה למכבי בשלב הזה. שני משחקי בית מול קבוצות חלשות יותר, אותם היא חייבת לנצח, ומשחק חוץ קשה אחד מול היריבה מהדרג העליון, עליו אף אחד לא בונה. יתר המשחקים, בבית מול היריבה החזקה ובחוץ מול שתי ה"חלשות", הם שיעשו את ההבדל. הבעיה של מכבי השנה היא ששלושת הבאנקרים מסתתרים בחצי השני של השלב. המשמעות היא שמכבי תפתח את הטופ 16 הערב מול 15.5 אלף ליטאים באולם שקל מאוד להיכשל בו, ושבוע אחר כך תארח את ברצלונה. וככה פתאום היא עלולה למצוא את עצמה במאזן 2:0, כשהכותרות זועקות שהעונה כולה ירדה לטמיון. אז היא תצטרך את כל כישורי הניהול של בלאט כדי לצאת מהמצב הזה. אחרי כל מה שהוא עשה בעונה שעברה ובעונה הזו, מישהו מוכן להמר נגדו?