בבואנו לבחון ולסכם את הסיבוב הראשון של מכבי ת"א ביורוליג, אנחנו לא יכולים להתכחש לאמת ואם היינו בבית ספר, אז הציון על הסיבוב היה "נכשל". יחד עם זאת, מכיוון שיש עוד סיבוב אחד, נוכל לומר כרגע כי הציון הוא "טעון שיפור" - אבל דרמטי ומהר.
מכבי הגיעה לעונה הזאת עמוסת ציפיות. במסיבת העיתונאים של דיוויד פדרמן הוא הבטיח רבות לעונה הקרובה. תקציב שיא, שניים עשר שחקני יורוליג (לדבריו), החתמות מוקדמות כבר בלשהי העונה הקודמת של שמות גדולים (מאיק צירבס, קווינסי מילר וסוני ווימס), ואפילו כניסתו של מנכ"ל חדש ומצליח משוק ההון כדי להקים מבנה ניהולי עם חלוקה לחטיבות.
לתפקיד המאמן מונה ארז אדלשטיין, מאמן נבחרת ישראל, שחיכה המון זמן לתפקיד בסדר גודל כזה, שבו הוא יוכל לאמן ביורוליג. הכל נראה ורוד ומבטיח. אבל בספורט, ובטח בכדורסל, חלומות וציפיות לחוד וכדורסל לחוד. למעט הבלחות בודדות, מכבי ת"א סיימה סיבוב ראשון במאזן שלילי עם 33% הצלחה בלבד (10:5), כשהיא רשמה 6 הפסדים רצופים בסיום הסיבוב, ולא פחות מ-4 מאמנים שעמדו על קווים בזמן הקצר הזה.
מילים יפות ללא כיסוי. פדרמן (אלן שיבר)
חיכה המון זמן למשהו שנגמר מהר. אדלשטיין (אלן שיבר)
נקודת השפל - היו הרבה משחקים מאכזבים בסיבוב הראשון, עם רגעים קשים למועדון, אבל ללא ספק נקודת השפל הגדולה ביותר הייתה בהפסד בבלגרד לקבוצה הצנועה אך הרעבה והמגובשת של הכוכב האדום. במשחק הזה ראינו את הצהובים במערומיהם, כשהסרבים (באמת רובם סרבים) עשו ככל העולה על רוחם בהגנה ובהתקפה, והמשחק הסתיים ב-25 הפרש כואב שלאחריו התפטר רמי הדר.
נקודת האור - הניצחון על אולימפיאקוס ביוון. במשחק הזה ראינו את הפוטנציאל של מכבי. זה היה ניצחון שהבליט משחק קבוצתי, הגנה קשוחה והוצאה לפועל מעולה של היתרונות, יחד עם הסתרת החסרונות. הניצחון נתן הרבה תקווה לעתיד, שעד עכשיו עדיין לא מומש.
המאכזב - עד עכשיו אפשר לומר בוודאות שסוני ווימס תפס את תפקיד זה. האיש שהוחתם ראשון, שהגיע בקול תרועה רמה עם עבר NBA ואירופי עשיר (כולל בצסק"א), נראה כמו שחקן שימיו הגדולים מאחוריו. הגארד כופה את עצמו המון במשחק (מעל 3 איבודים בממוצע). הוא מציג קליעה בינונית מבחוץ ושפת גוף רעה ומתלוננת. בנוסף, מחוץ למגרש הוא התברר כדברן גדול, בלי קבלות מאחוריו, להנהיג וכדי להיות "לברון ג'יימס" (לדבריו), צריך להתחיל במגרש ובחדר ההלבשה ורק אחר כך בראיונות לתקשורת.
התבוסה בבלגרד לא תשכח עוד הרבה זמן (getty)
הוא עוד לא לברון. ווימס (אלן שיבר)
המפתיעים - הראשון הוא די ג'יי סילי. האיש שהגיע מלמטה, מליגות קטנות (גרמניה, D-ליג), עשה עונה יפה שנה שעברה בספרד והשנה נתן קפיצת מדרגה למכבי ת"א וליורוליג. לפרקים נראה כשחקן המרכזי והחשוב בקבוצה, כשהוא מציג קור רוח, יד מעולה מחוץ לקשת (מעל 45%), הגנה טובה וחוכמת משחק. כל אלה הראו שיש כאן פוטנציאל של שחקן לשנים.
המפתיע השני הוא קולטון אייברסון, שהגיע גם הוא מלמטה לעמדת סנטר מחליף והפך להיות דמות חשובה במשחק של מכבי. בהתחלה רבים זלזלו וחשבו כי הוא לא מתאים, אך מהר מאוד אייברסון לקח את ההזדמנות שניתנה לו (בזמן שצירבס הציג יכולת רעה) והשתלט על עמדת הסנטר של הצהובים, כשהוא מקריב את גופו בשביל הקבוצה והצליח להתחבב על הקהל בהיכל.
נקודת כאב - הישראלים במכבי כמעט ולא היוו פאקטור בסיבוב הראשון ביורוליג. משחקים רבים הם לא שיחקו (מקל, אלכסנדר, לנדסברג), משחקים שלמים שלא השפיעו. מכבי ת"א תהיה חייבת למצוא דרך לשלב את הישראלים במסגרת האירופית כדי לקבל רוח, זהות ומחוייבות. הסיבוב השני הוא הזמן לעשות זאת.
סיבוב שני - בגלל הסיבוב הראשון החלש, מכבי ת"א מגיעה די מהר למשחקי אמת. כדי שהשמינייה הראשונה לא תברח לגמרי, יצטרכו הצהובים לנצח את משחקי הבית (מה שלא הצטיינו בו עד כה), ולנסות לנצח משחקי חוץ במקומות קשים. עידן בגאצקיס התחיל והרבה מונח על הכתפיים של מכבי ת"א, שצריכה לעשות סיבוב שני נהדר כדי לחזור לצמרת האירופית, ולא לזרוק עונה אירופית לפח.
נותן הכל. אייברסון (getty)
יצליח לשנות משהו בסיבוב השני? בגאצקיס (אלן שיבר)