רק על הקווים: ההפסדים של מכבי מתחילים מהמאמן

שוב פעם מפסיד למאמן היריב

זהו הטור השלישי ברציפות, החל מנצחון החוץ מול חימקי במוסקבה, שבו מקבל ניהול המשחק של יאניס ספרופולוס התייחסות נפרדת. ולא חיובית במיוחד. ונכון, מכבי תל אביב יכולה הייתה לנצח את המשחק הזה. כפי שיכולה הייתה לנצח את מרבית המשחקים הצמודים אותם הפסידה עד כה, כולל מול צסק"א מוסקבה, כולל מול באיירן מינכן, כולל מול אולימפיאקוס פיראוס. אבל היא הפסידה. שוב.

ונכון, משחקים אינם מוכרעים בהכרח בשל החלטות של מאמן, כי בסוף יש שחקנים שקולעים, מחטיאים או מאבדים. והצהובים הרי היו רחוקים שלשה אחת מטורפת של ווילבקין מלגנוב את המשחק הזה. אבל התפקיד של מאמן מנצח הוא להיות צעד אחד לפני המאמן היריב. או לפחות להגיב מהר מספיק להחלטות של הצד השני.

ויאניס ספרופולוס, שממש הוכיח יכולת התמחות בכל הנוגע לנישה הזאת בעונה הקסומה הקודמת, ממשיך לפגר אחרי היריבים שלו - בין אם אלה קורטינאיטיס, טרינקיירי, ברצוקאס, קוקושקוב או אחרים.

ואפשר לדבר על מהלכי מיקרו נקודתיים וחוזרים שבהם פספס קואץ' ספרופולוס, כפי שעשינו בפעמים קודמות. הפעם, אם רוצים, אפשר להתייחס לאיבוד הכדור הקריטי של אלייז'ה בריאנט לקראת סיום המשחק מול אנדולו.

בפיגור 2 נקודות, עם כ-24 שניות על השעון, נטלה מכבי פסק זמן. תכננה דברים. קיבלה החלטות שונות: למשל, ההחלטה ההגיונית והסבירה להכניס את הכדור מתחת לסל שלה (ולהרוויח שעון שניות מלא) במקום להתקדם למחצית המגרש של המתנגד. למשל, ההחלטה שאת הכדור יכניס טיילר דורסי.

למשל, ההחלטה להכניס את הכדור לידיו של בריאנט, שמקבל חסימה מתאימה לשם כך מעוז בלייזר. למשל, ההחלטה שאף אחד משני הרכזים של אלופת ישראל בסגל הנוכחי לא ישהו בחצי המגרש שבו נמצא הכדור.

לא ווילבקין, שהורחק לצד הרחוק, כדי להמתין לתורו או להתחיל משם תרגיל אפשרי ולא כריס ג'ונס, שנשאר על הספסל. ובאמת, שהכל בסדר והגיוני. בטח ובטח במשחק שבו בריאנט משחק אולי את הכדורסל ההתקפי הטוב בקריירה שלו, כי בדיוק כפי שהלך ספרופולוס לתרגיל על דורסי בסיום המשחק מול אולימפיאקוס, כי הבין שהוא האיש החם - כך חשב לעשות הפעם עם הגארד שקלע עד לרגע זה 22 נקודות באחוזים מצוינים.

הבעיה היחידה היא שספרופולוס לא צפה את התגובה של עתמאן. ולא חשב שהוא יקבל שמירה כפולה על הראש. מכבי הופתעה, והמאמן שלה הופתע. כי הדבר האחרון שאתה רוצה, תחת לחץ, הוא שבריאנט יקבל החלטות תוך כדי לחץ הגנתי. או דורסי.

ואכן, דורסי מסר לבריאנט ורץ קדימה, מבלי להסתכל על הכדור. ואכן, בלייזר חסם וברח, כי לא אמרו לו אחרת. ואכן, בריאנט מיהר להיפטר מהכדור, תחת לחץ, כי הוא לא טוב בדברים האלה. ואכן, ספרופולוס הופתע. ואכן, עוד משחק חשוב הלך.

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

תפסיקו. אתם עושים לו עוול

אם יחליטו ביורוליג לבחור השנה, לצד ה MVP החודשי, גם את ה-LVP, כלומר את השחקן הכי פחות יעיל (או מועיל), סביר להניח שהתואר ילך לדראגן בנדר. לפחות נכון לעכשיו. מידת התרומה של השחקן המוכשר הזה, בלי שום ציניות, שכל כך רוצה ומנסה, וגם כאן בלי שום ציניות, היא משמעותית – ושלילית. ועזבו רק את מדד הפלוס מינוס, אשר לצידו נרשם הפעם מינוס 20 ב-20 דקות משחק (כלומר שמכבי תל אביב נוצחה בעשרים הפרש, בעשרים הדקות בהן שוטט האח המסוים הזה לבית ספליט על המגרש), כי המדד הזה עקבי וחוזר על עצמו.

פשוט תעזבו וזהו. במצבו המנטלי הנוכחי, דראגן בנדר לא צריך להיות על המגרש. וספק אם הוא בכלל רוצה להיות על המגרש. וספק עוד יותר גדול, כאשר הוא זוכה לדקות המשמעותיות הללו, אם הוא בכלל רוצה שימסרו לו את הכדור. כי בנדר, שהשמועות על הבעיות המנטליות השונות שלו ריחפו בחלל האוויר עוד בשבתו כשחקן NBA שלא הצליח למצות את הפוטנציאל ולעמוד בתקוות שתלו בו, מסכן ואבוד. וההחלטה לזרוק אותו אל מוקד הטראומה, פעם אחר פעם, לא ממש משפרת את מצבו.

שלוש נקודות לסיום – וכולן מתייחסות לסגל שישנו (ואיננו):
1. שחקנים שמשנים בהגנה – גם בעונה שעברה והמצוינת, ההגנה של הצהובים הסתמכה פחות על תיאום ותחכום, ויותר על שחקני אנרגיה אגרסיביים, שגם אם טועים – ממשיכים לנוע ולפוצץ. שחקנים כמו טאריק בלאק וקווינסי אייסי. שחקני אנרגיה כמו דני אבדיה וג'ון דיברתולומיאו. כאשר הולחם לו מחדש הסגל הנוכחי, יתכן שחשב מי שחשב שאפשר להגיע לאותן תוצאות הגנתיות, עם אותן מחשבות הגנתיות, אבל עם שחקני הגנה הרבה פחות טובים או אגרסיביים. וטעה ביגטיים.

2. חסר גבוה – קבוצה שמכבדת עת עצמה ברמה הזאת אוחזת בשלושה שחקנים שיכולים להיכנס לעמדה מספר 5. כולל אנדולו, למשל, ששיחקה אתמול רק עם גבוה אחד (פלייס) מבין שלוש או ארבעה האפשרויות הקיימות (דנסטון, שאנלי, סינגלטון). בעונה שעברה גם למכבי תל אביב היה אחד כזה, ושמו שלא בישראל אמארה סטודמאייר. השנה אין. ואם האנטר חוטף בובמה ונאלץ לנוח, נשארים בלי אופציות.

3. הרכז – כתבתי כאן לא מעט על כריס ג'ונס. כולל על הרזומה או הנתונים שלו, שלא נותנים שום אינדיקציה לכך שהוא שייך בשלב הזה לרמות הללו. אבל זה לא משנה, כי כריס ג'ונס כאן. ואתם יודעים מה? המספרים שלו עד עכשיו, פר הדקות שהוא משחק, לא רעים בכלל.

העניין הוא שאם רוצים שהאיש, קרי הרכז, ישחק, צריכים אולי לאפשר לו לשחק כדורסל של רכז. ולא באמת קיימת אופציה כזאת במשחק ההתקפה של מכבי תל אביב. אז ג'ונס משחק ומריץ מהלכים כאילו הוא דורסי, או ווילבקין, או בריאנט. ואפילו מייצר מהן נקודות פה ושם. העניין הוא שהוא לא דורסי, ווילבקין או בריאנט.