יש על מה לבנות: משמעות מפגן העוצמה של מכבי תל אביב

סנופי דיסקו
אפשר לנתח וללהג עד כלות את סיפור הנצחון העצום של מכבי תל אביב על ברצלונה אמש. כלומר, עוד ניצחון עצום של מכבי תל אביב על ברצלונה. ואפשר גם סתם לחגוג את זה. עזבו לרגע משמעויות, הצהרות, תכניות וטבלאות. זה לא מה שאמור לעניין עכשיו. 10,445 איש ואישה, על פי המדידה הרשמית, פלאס כל השחקנים ואנשי הספסל, כל אלו היו חלק בלתי נפרד מהריקודים שזלגו מהפרקט אל היציעים ובחזרה. או שמא ההיפך הוא הנכון.

כל אלו ייצרו אווירה שהפכה את הצהובים לבלתי עצירים. שגרמה להם להיות צעד אחד לפחות לפני היריבה. ונכון, ברצלונה נוהגת ורגילה לחטוף בהיכל, שנה אחר שנה אחר שנה. ורק לפני שנתיים-שלוש, אי שם ב-17/1/19, כשעל הקווים עוד עמד אחד פשיץ', היא נכנעה להתפוצצות דומה של המארחת, שסגרה מחצית ראשונה עם 35:57 בלתי נשכח.

אבל אז זאת הייתה ברצלונה טובה. הגרסה הנוכחית של מלכת קטאלוניה היא גרסה טובה בהרבה. היא גרסה מצוינת. מצוינת, לפחות, כל עוד היא משחקת במקומות שאינם במזרח התיכון. הפעם ברחו האורחים לחדר ההלבשה, בהפסקה שבין המחציות, כשהם רק בפיגור 36:56. הפעם, וזוהי הפעם הראשונה בעונת המשחקים 2021/22, פגשה סגנית אלופת היורוליג קבוצה ששיחקה בקצב, תשוקה ואיכות שלא אפשרו לה להיות אפילו תחרותית.

בעונה כל כך ארוכה, אין משמעות להפסד בודד. ברצלונה תחזור הביתה, תנער מעליה את אבק התבוסה מתל אביב ותמשיך הלאה. מצד שני וגם בעונה כל כך ארוכה, יש נצחונות בודדים שלהם כן נודעת משמעות גדולה מאוד. זוכרים את עונת הקאמבק הצהוב, זאת של עונת המשחקים 2019/20, זאת שמעולם לא באה לכדי סיום בשל הסינים האלה והעטלפים שלהם? כי רובנו כבר הספקנו לשכוח. המשחק אמש, זה שהעלה את מאזנם של הצהובים לחמישה נצחונות משבעה משחקים, החזיר את אלופת המדינה למארס 2020. לרגעים שבהם היא הייתה, לרגע, בפלייאוף היורוליג, מרחק נגיעה סדרה טובה אחת מפיינל פור.

אז נכון, עת קיבלה לידיה את הגרלת/שיבוץ המשחקים, חלמה ואולי אף ציפתה מכבי תל אביב לחמישה נצחונות משבעה משחקים. אבל לא בצורה הזאת. לא כך. לא כשזה מרשים כל כך. 

איזה כיף היה אתמול ביד אליהו הישן. כיף, ברמת הסנופי דיסקו הראשון של העונה.

via GIPHY

סטירה עם הצד המעליב
יא אללה, איזה יאניס ספרופולוס זה. שהיה מרחק משחק מביך, אך אפשרי בואכה צפוי ונוסף בצרפת, כדי להיות במצב שבו הוא מריח את הצד הלא נכון של הגריל. רגע, יש צד נכון לגריל? נו, הבנתם. אבל מורשת ספרופולוס, כפי שכבר טרחתי לייגע אתכם בטור קודם, היא כזאת שלא מוותרת או נחה לרגע. וכזאת שגורמת לשחקנים שלו שלא לוותר או לנוח לרגע. ויכול אולי להיות, ברמת הסערה המושלמת, שאם מחברים את היכולת של הקואץ' לרתום תמיד את האנשים שלו, מוסיפים אליה כשרון אינדבידלואלי (וכזה ללא ספק יש וקיים העונה), ואת כל זה מערבבים היטב בתוך סיר הלחץ המבעבע שיודע יד אליהו להפיק, מקבלים קבוצה שיכולה לעשות דברים. שיכולה לעשות, אפילו, דברים יפים. ולפעמים אפילו מיוחדים.

ולכן, אולי, אפשר לנסות ולהבין עד כמה חסר הטאץ' הביתי ד'אשתקד, כדי להפוך את הכדורסל הבסיסי, אך הנחוש של ספרופולוס לכדי קבוצה שחולמת פלייאוף. ולכן, אולי, אפשר לדמיין איך הופכים את כל המרכיבים האלו, כולם ביחד, למשהו מעניין. ושוב, בתנאי ששומרים על השילוש הסמי-קדוש: מורשת ספרופולוס + כשרון אינדבידואלי + הטרוף הביתי.

ספרופולוס שמע וידע היטב את מה שאומרים מסביב. כולל בחדרי חדרים אצל הבוסים שלו. כולל אצל מלהגים מרושעים כמו כותב שורות אלו. וספג. והמשיך להילחם. ונכון לעכשיו, ענה לכו-לם בסטירה עם הצד המעליב. גם למלהגים. גם למי מהבוסים. וגם, אתמול, לשרונאס יסיקביצ'יוס.

וכן, גם אתמול הגיע האיש עם אותם רעיונות ואותם חילופים שהביא מהבית. לא העז ליזום, אלא רק תכנן איך לסתום כל חור אפשרי. ולכן ויתר על קלויארו יקירו בחמישיה הפותחת, כדי לחמוק ממאצ'אפ לא נוח מול קוריץ' המאיים. ולכן ציוות בהמשך הרכבים שמותאמים, במדויק, למה שבוחר שאראס לשים מנגד. אפשר לאהוב את הגישה המסכלת הזאת ואפשר גם לא, של האיש אשר כל מהותו הוא להיות יו"ר המנגנון המסכל. אי אפשר להתווכח עם השורה התחתונה. והיא שכל החלטה מול בארסה הייתה בומבה. שכל רעיון עבד ביגטיים. שכל חילוף היה מאה ממאה. והיי, אם עולה בהרכב הפותח אחד קמרון טיילור, מי שרמת הכשרון/הנסיון שלו אמור לגרום לידיו לרעוד בכל עת שאוחז הוא בכדור הכתום, וזה עונה עם משחק בונבוניירה גם בהגנה, אבל גם בצד שאליו נוהגים להתקיף – אז אפשר להבין עד כמה שיחק אותה אמש קואץ' ספרופולוס. אז סחטיין עליך, יאניס. שאפו.

יש לשמור, ויש להרוג בהגנה
מעבר להיבטים ההגנתיים שבאו לידי ביטוי בחילופי השחקנים, הגיעה מכבי תל אביב גם עם כמה רעיונות הגנתיים מובהקים. שנועדו גם לנטרל את קלאת'ס, האיש שמניע את ברצלונה. שנועדו גם ובעיקר לפתור את משחק הפוסטאפ הקרוב למושלם שהציגה בארסה עד הלום. וכל הפתרונות כולם היו פתרונות של הסתערות ולוחמה בשטח בנוי. בלי חילופים טקטיים, בלי רעיונות נסוגים. בדיוק כמו שספרופולוס אוהב.

לרוב, כשמדברים על יתרון מספרי, מתייחסים למצבי התקפה שונים. מתפרצת, נניח. הערב, ביד אליהו, יתרון מספרי = מצב צבירה די קבוע כאשר ברצלונה אחזה בכדור, רק שלרעתה. כי היא ראתה כיצד מתנפלים עליה, שוב ושוב ושוב. גם במסגרת מארבים מתוכננים היטב. וגם ובעיקר כי חמישה שחקנים בצהוב פשוט היו בכל מקום על המגרש.

השורה התחתונה? 16 איבודי כדור לברצלונה. כולל ובעיקר 5 כאלה לקלאת'ס. כולל ובעיקר נטרול מוחלט והרמטי של משחק הגב לסל של היריבה בכלל, ושל ברנדון דייויס בפרט. אה, שגם הוא איבד חמישה כדורים.

אם כן, ברשותכם, זמן להדגים.

כאן, בתחילת הרבע השני, מתחיל קלאת'ס לחדור לכיוון הצבע, רק כדי לפגוש מולו גם את ווילבקין וגם את ריינולדס, שעובדים יפה עם הרגליים – אבל אלו דווקא הידיים המושטות שלהם שגורמות לרכז היריב לחשוש מלמסור לדייויס הכאילו פנוי. וכשיוצא קלאת'ס בחזרה, אל מחוזות הפיק אנד רול המוכר והטוב, הוא שוב פוגש את אותם השניים בכלל, ואת עבודת הידיים העצומה של ווילבקין בפרט (במהלך הגנתי שמזכיר לגמרי את רודי פרננדס בימים הגדולים).

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

דריק וויליאמס
12 נקודות היו אתמול לפאוור פורוורד הדומיננטי של מכבי תל אביב. שפתאום, כך נדמה, לא באמת יכולים בלעדיו. שזה בדיוק הדבר לו היה זקוק האיש. כי וויליאמס סבל מאוד בעונה שעברה, עת בילה ימיו ולילותיו בוולנסיה. עם הנעת הכדור הכפויה, עם משחק החסימות הבלתי נגמר ועם היחס הדי מזלזל שנוטים לייחס לשחקנים דוגמתו במדינה שבה הכדורסל פשוט משוחק באופן שונה.

ועכשיו, עם החופש ואהבה סביב פלאס הדרישות הפשוטות, אך הברורות הרבה יותר, נראה שדרק וויליאמס מרגיש שכדורסל זה משהו שיכול גם להיות כיף. אבל בניגוד לקדנציה כיפית, מוצלחת וקודמת בבאיירן, למשל, יכול האיש להרשות לעצמו גם מעט להתרווח לאחור ולסייע בהיבטים אחרים. ואולי, יש לקרוא להם היבטים של שחקן שכבר מבין טוב יותר מה, איך וכיצד ניתן לסייע לקבוצה לצעוד קדימה. ו-וויליאמס, פתאום בתפקיד הווטרן שיכול לתרום גם בהתעופפויות, אבל גם בהיבטים אחרים, שפחות מושכים את העין, עושה לאחרונה הכל מהכל. והכל, כרגע, שיגעון.

נדגים?

ממש לא מזמן, ביום שלישי, דיברנו על דריק וויליאמס שלקח איתו לטיול קליל את ינקונאס הישיש. נו, אז מירוטיץ' איננו ישיש, אבל גם לא קל רגליים במיוחד. ו-וויליאמס? שני שינויי כיוון עוקבים, וגם הספרדי-סרבי מרים מולו ידיים.

via GIPHY

via GIPHY

via GIPHY

ריינולדס מוסר
ג'יילן ריינולדס הוא איש גדול ואמוציונלי שלאורך כל הקריירה התמודד עם טענות מגוונות ושונות כלפיו, שנוגעות גם לרמת המיקוד שלו, גם לרמת ההגנה שלו, גם ובעיקר ויכולת ולרצון שלו למסור. כי יש שחקנים שלא יודעים למסור, ויש שחקנים שלא רוצים למסור. ויש כאלו שאולי צריכים רק להבין שכדאי להם למסור. כחלק בלתי נפרד מהמשחק הכי שלם שהציג האיש ששב העונה למדים הצהובים, ייצר ריינולדס אמש ארבע חטיפות, ארבעה כדורים חוזרים – ובאופן שלחלוטין איננו מובן מאליו, הוסיף עליהם גם ארבעה אסיסיטים. שכל אחד מהם היה מרשים מקודמו. ועכשיו, ברשותכם, ניתן את זה בגיפים.

נתחיל בהתקפת מעבר. וויליאמס לוכד את קוריץ' עם הגב לסל. וריינולדס, מאמצע קשת שלוש הנקודות, מייצר משולש התקפי (ביחד עם אוונס) ומייצר מסירה נהדרת פנימה.

via GIPHY

via GIPHY

ועכשיו לתרגיל שכבר התחלנו להתרגל ולראות ממכבי החדשה. אלמנט התקפי א-לה הורנס/אלבו ראב. נו, אתם מכירים את האמריקאים והשמות היצירתיים שלהם. החוכמה כאן היא לפגוע בנאנלי שמייצר מגע עם ווילבקין. וקשה להגנה לדעת האם יחסום וייצא למעלה או שמא יפעל אחרת. והוא נע ופועל אחרת. וריינולדס מזהה שוב. מי היה מאמין.

via GIPHY

אתמול היה טוב
מכבי תל אביב יוצאת עכשיו למסע משחקי חוץ, כשתשחק מחוץ למבצר הביתי שלה בחמישה מתוך ששת המשחקים הקרובים. ובחלקם תפגוש גם יריבות מהטופ של הליגה. כמו צסק"א. כמו ריאל מדריד. כמו אולימפיאקוס. נכון לעכשיו, יש לצהובים מספר יתרונות מובהקים על פני מרבית יריבותיהם. קודם כל, הם בריאים. וכרגע זה רק הם ופאו. שנית, הם משחקים פתאום כדורסל של אביב. כדורסל שבו אנשים יודעים את מקומם. שבו ההיררכיה ברורה כשמש. שבו הקו האחורי מרגיש סולידי ונכון. שבו, לפחות כל עוד ממשיכים לנצח, כולם מחייכים.

שלשום היה רע. אתמול היה טוב. מי יודע, אולי יהיה טוב גם מחר.

שבת שלום.