בשישי הקרוב, אני מניח שכולם יודעים, נכנס לתוקפו שעון הקיץ. ותל אביב, כפי שכתב מיכה שטרית וכפי ששר וחרך ברי סחרוף, היא עיר של קיץ. ומכבי תל אביב, גם כשסקוטי ווילבקין מנסה להפריע, היא קבוצה של בית.
אפשר ללכת הלוך חזור, להסביר וללהג לרוב. בסוף, הסיפור כאן הוא סיפור של בית. של יד אליהו הישן. כי אם המשחק ד'אמש היה נערך באיטליה, גם במצבה הנוכחי של מילאנו, זה היה נראה אחרת לגמרי. אפילו אם הקבוצה של מסינה נמצאת במשבר/ון או עמוק במצב נמנום, בטח אחרי שההכרזה על סילוק הרוסיות הבטיחה את מקומה בפלייאוף, עוד לפני כדור הביניים הראשון שהורם אתמול בתל אביב. אז הנציגה מאיטליה רצתה, אבל פחות. ואלופת ישראל? היא רצתה, אבל ממש. והגרונות שביציעים אפילו יותר. וכל זה, בנוסף לכמה אלמנטים של כדורסל וחופש, הפכו משחק קשה מאוד לחד צדדי להפליא.
מכבי תל אביב תהיה בפלייאוף הקרוב. למרות עונה אירופאית (ובכלל) מאכזבת למדי. לפעמים מסתדרים להם הכוכבים, והפעם הם הסתדרו איפשהו בחיבור בין הזוועות במזרח אירופה לבין הבחירות בקרב הקבוצות שהצביעו כדי לקבוע מהי שיטת התחרות שתחול לאחר שצומצם המפעל מ-18 ל-15 קבוצות. וביחד עם הכוכבים, הסתדרו לצהובים אתמול לא מעט דברים מקצועיים, גם בסל שאליו מתקיפים וגם בצד שבו נוהגים לשמור, בדרך לתצוגה נחמדה וניצחון חשוב.
אלמנטים של חופש (אלן שיבר)
להתחיל חזק
אחד הדברים החשובים שקרו למכבי תל אביב בחלק הנוכחי של העונה נוגע להתייצבות מסוימת בסוגיית החמישייה הפותחת. קינאן אוונס בעמדת הרכז, סקוטי ווילבקין לצידו, ג'יימס נאנלי ב-3. ולא רק שהליהוק נכון, ביחס לסגל הקיים, אלא שגם היציבות שהוא יכול לייצר.
כשהוא בעמדת הסמול פורוורד, מתיישב נאנלי על העמדה הטבעית שלו, ומשתחרר מחלק מהמשימות שמפריעות גם לו וגם לקבוצה שלו. כשהוא לצידו של מוביל כדור, מתייצב לו ווילבקין בפוזיציה משוחררת יותר. ונכון, אתמול זה לא עזר במיוחד. לטווח האחרון, זה הדבר שנכון לעשות. ואם באמת החליט אבי אבן לחדול מהתנסויות בחמישייה, דוגמת ההתחכמות עם וויליאמס ב-3, יהיה בכך כדי לשדר מספר מסרים חשובים:
1. שיש חבורה שבה הוא מאמין בפתיחת משחקים.
2. שהוא לא מתאים עצמו למה שיש ליריבה להציע, להבדיל מאיזשהו מאמן קודם.
3. שאפשר להתעסק יותר בדיוק אלמנטים של כדורסל ופחות בהתאמות בין שחקנים.
ואתמול, מול קבוצת הגנה מצוינת (הגם שלאחרונה היא בעיקר סופגת), ראינו את החמישייה הראשונה בצהוב נכנסת לקצב התקפי טוב כבר מהפתיחה. וכן, זה נבע לא מעט מטעויות הגנתיות של היריבה בכלל ושל טרוי דניאלס בפרט, אבל את מכבי כל זה לא אמור לעניין. תרגילים שמגיעים עד פואנטה; מהלכים שנכנסים אליהם מהר יחסית, בלי התקשקשויות טקטיות או אחרות; יעדים ושחקנים שאותם רוצים להפעיל בכלל וז'יז'יץ' בפרט. על כל אלו אפשר לסמן וי כבר מההתחלה. ועכשיו נדגים.
ממש בתחילת המשחק, שימו לב לשעון השניות כשווילבקין חוצה את קו מחצית המגרש (21). הוא מיד נכנס לפיק אנד רול בצד עם אנטה ז'יז'יץ', כשהפינה הקרובה ריקה. וכך, לפני שההגנה מספיקה להתארגן כפי שמסינה היה רוצה, אפשר לפגוע בקרואטי החותך. ותודה גדולה לטרוי דניאלס, שלא ניצל את התנועה המיותרת של נאנלי ללא כדור לטובת עזרה נדרשת על ז'יז'יץ'.
היידה. וגם אם לא מצליחים להתקיף מהר, מצליחים להגיע לפואנטות. הנה כאן, תחת הלחץ הכבד שמפעיל היינס על ז'יז'יץ', הולכים לחסימה גבית/אלכסונית של ווילבקין לנאנלי. ושוב מגיעה תודה גדולה לדניאלס, שרק האל הטוב יודע מה בדיוק עשה כאן הגנתית, אבל בשורה התחתונה: נאנלי זוכה לחסימה, זוכה למסירה וזוכה לסיים בקללל. שזה נחמד מאוד.
החופש של יפתח זיו
אם ננסה לזקק את תקופת האבן לשתי מילים, ועוד באנגלית, הרי שנראה שאלו יהיה FEEL GOOD. כלומר, טקטיקה זה חשוב וכו', אבל עושה רושם שהסקאוט הראשי והמאמן שהחל כזמני מצליח בעיקר בפרמטר שהרגיש חסר לפני, והוא נוגע לתחושות טובות. לבטחון. לאיזשהו ווייב חיובי. וזה הרבה. וזה ניכר על פניהם של לא מעט שחקנים, כך נראה. כולל הצמד וויליאמס – נאנלי (ואתמול אפילו ריינולדס). וזה ניכר עוד יותר בכל הנוגע ליפתח זיו.
זה הרי הגיוני. מאמן שמגיע במהלך עונה מחליף, בהגדרה, מאמן שאצלו הדברים לא עבדו. שאצלו רמת הבטחון העצמי של מי מהשחקנים פחתה. ותפקידו של המחליף, אם כן, לייצר קודם כל אטמוספירה אחרת. וככל שמקיימים יותר משחקים בבית, להבדיל ממשחקים בבלגרד (או בבאר שבע), נראה שקל יותר לייצר חיוכים. ויפתח זיו, אולי יותר מכל שחקן אחר בסגל הצהוב, היה נואש לקצת חיוכים.
עכשיו, ברשותכם, עצירה מתודית.
יש לא מעט סוגים שונים של שחקני כדורסל. ויש לא מעט סוגים של מובילי כדור/ רכזים. יש, למשל, את השחקנים של מה שמכונה בטעות הסיסטם. שיודעים לשחק כדורסל בשליטה. לצורך העניין, ניקח כדוגמא לכך את תמיר בלאט, אוקיי? עכשיו, יפתח זיו לעולם לא יהיה תמיר בלאט. יפתח זיו לעולם לא יהיה זה שהטיקט שלו הוא קבלת ההחלטות או המשחק השקול. ואתם יודעים מה? הוא לא צריך להיות כזה. והוא אפילו לא צריך לנסות להיות כזה. כי יפתח זיו לעולם לא יהיה תמיר בלאט, אז זה כבר אמרנו, אבל תמיר בלאט לעולם לא יוכל להיות יפתח זיו. האתלט, האקספלוסיבי, המסתער, נטול הפחד, שנולד כדי לשחק כדורסל של צפון-דרום.
במקום להסביר לזיו, וכך נראה שניסו לעשות לא מעט לאורך הקריירה שלו בכלל ובעידן ספרופולוס בפרט, עד כמה שהוא צריך לעשות ככה, ככה וככה, אפשר פשוט לתת לו להיות עצמו. ולא תמיד זה יעבוד. ולא מעט פעמים זה ילווה בהחלטות רעות או "לא נכונות" – והמרכאות שם נכתבות בכוונה. ולא תמיד זה יראה הכי אסתטי. אבל זה האיש, והאיש הזה יכול לתרום לא מעט כבר עכשיו.
ואם באמת מנסים לקצר התקפות ולשחק יותר מהר, בטח ובטח בבית, יפתח זיו יכול לעיתים להתאים. ואתמול, בחסות החופש של זיו, הצליח הרוקי לתרום את משחקו הטוב ביותר ביורוליג.
שימו לב כאן, בפתיחת המהלך, לשעון השניות (היי, שוב 21!) ולחסימת הדראג החשובה של נאנלי לזיו במעבר, שמסייעת לו להמשיך בתנופה ולהתקיף חזק את הטבעת, בדרך להגבהה לריינולדס.
וכאן, כשריינולדס מראה חסימה ומחליק הצידה, מראה שעון השניות 20. ואז עזרה של שילדס על זיו, ואז תנועה נהדרת של תומאס ששוקע לכיוון הצד הרחוק. ואז טריצה.
כשריינולדס לא מתפשר
ג'יילן ריינולדס המושמץ שיחק אתמול פחות מ-18 דקות. וקלע 14 נקודות. שזה, בעיני, פחות מרשים. מה שיותר מרשים נוגע לאחוזים מהשדה (7/10). או ליתר דיוק, למחויבות של ריינולדס, במהלך רוב המשחק, לנצל את מהלכי הגב לסל שלו לטובת מאמץ מרוכז לסיים כמה שיותר קרוב לטבעת. להבדיל מהפשרה הרגילה שלו שבאה לידי ביטוי בזריקות מיותרות מבחוץ.
נכון, בשלהי המשחק כבר הרשה לעצמו האיש והפוזות להשתעשע, אבל כל עוד היה חשוב, הראה נכונות אמיתית לכתוש את יריביו כמה שיותר עמוק פנימה. ונראה לי שגם על החידוד הזה אפשר לתת קרדיט (מסויג?) לאבי אבן. ובכל מקרה, ריינולדס מחויב יכול להשלים עמדת סנטר התקפית נהדרת, כזאת שניתן היה לחלום עליה בקיץ. כזאת שלא באה לידי ביטוי לאורך רוב רובה של העונה הזאת.
אז הנה כאן, דוגמת לפלא הגדול. ריינולדס מייצר מגע עם מלי. ולמרות שמקבל כדור רק בקצה קו העונשין, מצליח לדחוק דרכו עד הטבעת, גם בחסות קיירי תומאס שמפנה נכון ובזמן את הפינה הקרובה.
אה, ויש גם את נושא הפוסטאפ של נאנלי. ואי אפשר לטעות לגבי העניין הזה, כי זאת כבר מגמה. בתחילת העונה, הלכו לנאנלי פנימה. ואז הפסיקו. ובעת האחרונה, מנסים שוב. רואים את זה באחוזי השימוש של נאנלי בצבע – ורואים את זה יפה גם במהלך הזה, שכולו מבוסס על יכולת נעילה וטכניקה.
לשמור
למרות שהחזיקה את מילאנו על 58 נקודות בכלל, ובנוסף הגבילה אותה לעוד מספר שיאים שליליים עונתיים, אני לא בטוח שחזינו אתמול במשחק ההגנה הטוב ביותר של הצהובים השנה. גם אמש, חזינו בלא מעט חולשות הגנתיות, שאחוזי הקליעה הנמוכים מאוד של מילאנו מבחוץ (7/34 = 20.6%) סייעו להסתיר. ועדיין, צריכים לתת כאן מספר קרדיטים, כשהמשמעותי מכולם אמור להגיע לאחד קיירי תומאס, שממשיך להראות שהפוטנציאל ההגנתי שלו הוא לבטח הגדול ביותר שדרך על פרקט באזור שכונת יד אליהו מאז אחד דורון פרקינס.
אז יאללה, זמן לסיים עם כמה דוגמאות הגנתיות נחמדות.
קודם כל, שימו לב כאן לקיירי תומאס. למיקום, למבט שעובר שוב ושוב בין השחקן עליו הוא מופקד (הול) לבין האיש עם הכדור. ואז לתנועת הרגליים. ואז לעזרה המצוינת של אנג'לו קלויארו.
ואם כבר קאלויארו, אז לעזרה הנחמדה שלו במהלך הזה, כשהוא זונח את דטומה בפינה ואץ כדי ללכוד בעזרה את טרזוסקי בפנים, בסיועו האדיב של ריינולדס.
ואחרון, לעבודת הצוות זיו-וויליאמס-ריינולדס. זיו, עם העמדה הנכונה, כשהוא ניצב מלפני מלי וכופה בכך מסירה קשתית ואיטית. וויליאמס, שמגיב מספיק מהר (גם אם לא מדויק) על מנת להפריע. וריינולדס, בסיוע הלוח (זה מותר?) כדי להשלים את הסיכול ההגנתי.