עונת 2019/20 הייתה הטובה, המרשימה והמוצלחת ביותר של מכבי תל אביב בעידן היורוליג החדש. הקבוצה של ספרופולוס שייטה בה בדרך למאזן עצום של 19 נצחונות מתוך 28 משחקים. ואז נעצר הכל. ואז בוטל הכל, בחסות העטלפים הסינים. ואז נמנעה מהצהובים, בחוסר צדק מוחלט, הזכות ליטול חלק בסדרת פלייאוף.
עונת 2021/22 הייתה (עוד) עונה מאכזבת של אלופת ישראל, בדרך הבטוחה והמבאסת להגשים שוב את חזונו של ניקולה וויצ'י'ץ', שדי הבטיח, לא כל כך מזמן, שבתקציב הנוכחי שלו לא יכול המועדון הזה להגיע להצלחות. ואז התהפך הכל. ואז השתנה הכל, בחסות פוטין והמלחמה שלו באוקראינה. וכך נסלל המסלול, בלתי מוצדק ככל שיהיה, עליו וממנו הצליחה הקבוצה הזאת להמריא, בדרך לסדרת פלייאוף.
ונכון, מסכת האירועים הזאת רחוקה מלהיות מופת של צדק. ומצד שני, במילותיו של הקומיקאי בנימין קובלסקי, שהאמריקאים הכירו כג'ק בני: "לא מגיע לי לקבל את הפרס הזה, אבל לפני שנתיים קיבלתי דלקת פרקים, וגם זה לא הגיע לי". אי הצדק של העונה המסוימת הזאת = צדק במובן הרחב יותר. למועדון מכבי תל אביב הגיע ליטול חלק במשחקי ההכרעה של הליגה השניה בטיבה. וגם אם נעשה הדבר באיחור בן שנתיים, הרי שמה שמגיע מגיע.
בעונה ההיא הם היו צריכים להיות בפלייאוף. שחקני מכבי ב-19/20 (אלן שיבר)
פריחת הדובדבן
והאמת היא שהזדמנויות, גם כשהן מונחות לפתחך באופן בלתי צפוי, צריך לדעת לקחת. יתרה מכך: ההבנה שאם בעונה הזאת, לאחר שהורחקו שלוש הקבוצות הרוסיות, תצליח נציגתנו המשוריינת שלא לעשות שמיניה ראשונה, תהפוך את עונת המשחקים הזאת מסתם מאכזבת לוואחד קטסטרופה, ודאי שלא סייעה למפלס הלחץ של המועדון ההיסטרי ממילא הזה. ומכבי תל אביב, עם מאמן שהוא בכלל סקאוט, מצאה את הדרך להתמודד, גם ברמת הכדורסל וגם ברמת הלחץ. ומצאה את הדרך לנצח. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. ולכן, גם מעבר לכל מה שכתבנו עד כה, מגיע לה.
ולא רק לנצח. בעוד שקבוצות עלית דוגמת ריאל מדריד ומילאנו קמלות, נובלות, צונחות ונפצעות סביב, מכבי תל אביב פורחת. ומקרינה בריאות. דיברנו כאן רק שלשום על תקופת השיא של חמשת החדשים (זיו, אוואנס, נאנלי, וויליאמס וריינולדס), שמגיעים לסוף חודש מרץ שנת 2022 כשהם משחקים את הכדורסל הכי טוב שלהם העונה. אליהם חזר והצטרף אמש אנטה ז'יז'יץ', שרשם משחק של 24 נקודות ומדד יעילות 30 (ב-25 דקות משחק).
אה, ועוד לא אמרנו כלום על העניין של בריאות. כי אני זוכר תקופה, ממש לא מזמן, שבה יוחסו הפציעות המרובות של הצהובים לחוסר נסיונו של מאמן הכושר רגב פנאן (רגע, עדיין קוראים לתפקיד הזה מאמן כושר?). ולפחות לפי אמת המידה הזאת, צריכים לתת כאן קרדיט מקביל לאותו פנאן, אם משווים את הפציעות המינוריות של מכבי במהלך העונה הנוכחית לקרחנה בקבוצות שסביב.
אז אם יש כושר שיא של שחקנים משמעותיים מחד, בריאות פיזית מאידך ושמחה גדולה במקביל, וכל זה שנכנסים לתוך חודש אפריל, אז כיף גדול. וגם אם הדברים ארעו במקרה ואפילו אם מדובר בפריחה קצרת מועד כמו פריחת הדובדבן, לה חיכו יותר מדי זמן, אי אפשר היה לבחור זמן טוב יותר מעכשיו. כמה טוב? סנופי דיסקו טוב. נו, כזה סנופי דיסקו.
via GIPHY
הם זורמים - וזזים
במשך שנים על שנים ועונות על עונות אני מקטר לכם כאן על משחק ההתקפה העומד של מכבי תל אביב. שהוא, לזכותו יאמר, בעיקר עמד. ואם לדייק, אז משחק ההתקפה עמד והכדור, אה, כודרר. וכודרר. וכודרר. ו-וואלה, לאחרונה זה קורה הרבה פחות, ואי אפשר לחשוד שכל זה במקרה. תקופת האבן, ואת זה כבר אפשר לקבוע בבירור, הגיעה עם מסקנות ורצון לעשות אחרת.
אחרת, למשל, במובן זה שווילבקין מתבקש, לפחות לפעמים, לעשות דברים כשהוא מקפיץ פחות ונע יותר כקלע. וכאן, לאחר שהוא מראה חסימה של גארד לגארד ומייצר בלבול בין כריס ג'ונס לבין האוורד, נע ווילבקין נהדר על חסימה של ריינולדס (שאשכרה חוסם מדויק ובזמן), כדי להגיע לפאנץ' של התרגיל.
אחרת, למשל, במובן שבו גם מהלך שמתחיל עם יתר כדרורים, ממשיך והולך לכיוון תנועתי. שהפתרון בו אל מול הגנת החילופים סבלני וקבוצתי הרבה יותר ממה שהתרגלנו. כי מתחילים מנאנלי, עוברים לאוואנס, ממשיכים לווילבקין, ואז וויליאמס, ואז ז'יז'יץ', ואז נאנלי לטריצה. חמישה שחקנים נוגעים – והשחקן הכי מתאים מסיים בזריקה שהכי מתאימה לו. הידד.
אחרת, למשל, במובן שבו נעים. כן כן, נעים וזזים ללא כדור. למשל כאן, בהכנסת הכדור מהצד. וגם אם היו תרגילים תנועתיים (והיו, כמובן) בעידן שלפני, הרי שכאן זה מרגיש הרבה יותר זורם. דרך התזוזה ההתחלתית של ווילבקין, עובר בהכנסת הכדור והחיתוך של אוונס, עובר בגלגול המהיר יחסית של ז'יז'יץ' ובחסימה המדויקת של נאנלי בצד החלש ומסתיים בעוד טריצה שכולה כיף של כדורסל.
אחרת, למשל, במובן שבו אשכרה מחויבים להוציא לפועל תרגילים פשוטים. בלי כניסות מתוחכמות בהכרח, לפחות במהלך שנראה עכשיו. אחד המהלכים הבסיסיים ביותר בכדורסל הוא תרגיל הדאבל אלבו. כו-לם משחקים אותו, אבל אתמול גם ראינו דיוק בהתקפה הצהובה-לבנה. שימו לב בבקשה לדיוק של ריינולדס, לאחר החסימה, באופן שבו הוא נע ונועל כבר בתנועה את השומר פאל. ושימו לב למסירה החדה כתער של ז'ק כהן, בדרך לשתיים קלות.
לשמור כשצריך
גם אתמול, בדומה למשחק החוץ מול פאו, קיבלנו דקות לא מועטות בהן אפשרה ההגנה המקומית חגיגה של האורחת. כולל טיילת חוזרת ברבע השני, כששחקנים כמו ריינולדס, נאנלי ו-וויליאמס אפשרו לשחקנים שלידם להבקיע שערים קלים ממרחק אפס. אבל גם אתמול, בדומה למשחק החוץ באתונה, קיבלנו כמה דקות של הגנה מרוכזת שסגרה עניין. אחרי שסבלה ממנו לא מעט במחצית הראשונה, ידעה מכבי להגביל את כריס ג'ונס במחצית השניה ל-2 נקודות נוספות בלבד, במקביל לעבודה לא רעה, לאורך מרבית המשחק, על חברו לקו האחורי אוקובו.
במקביל, קיבלנו מספר רגעים של הגנה חדה ומדויקת, כולל מכמה שחקנים בלתי צפויים. קחו לדוגמא את הרגע הזה, מהרבע הראשון. שכולל עבודה כמעט מושלמת של ג'יימס נאנלי בצד הרחוק מהכדור, כשהוא לא שוכח גם לתייג ולגעת בדיו היריב שנע לאזור הצבע וגם לטפל נהדר בחסימה לה זוכה האוורד. שכולל מחויבות בלתי שגרתית לחלוטין של ג'יילן ריינודלס, שגם מפגין כאן הבנה, גם עומד במקום הנכון במספר קטעים שונים בפוזשן הזה, שגם מייצר תקשורת טובה (פעמיים!) עם יפתח זיו וגם מנצח בקרב האחד על אחד מול ג'ונס בסוף. ולכל זה צריכים להוסיף את הקשיחות והדיוק של תומאס וזיו. ולהגיד סחטיין.
כשמכבי תל אביב חושבת קדימה, אל עבר הסדרה שמצפה לה, כדאי לה להפנים שהרגעים הטובים הללו, לצד הנפילות ההגנתיות, עלולים שלא להספיק. בטח כשאין יתרון ביתיות. בטח כשמשחקים על עונה שלמה. רצוי מבחינתה גם להבין שאלמנטים הרפתקניים בהגנה, כאלו שסייעו לה להגיע ל-15 חטיפות (!!) אתמול, כאלו שסייעו לה לייצר 27 (!!) איבודים של וילרבאן, עלולים להתנפץ אל מול ריאל/ מילאנו/ אולימפיאקוס, אם אלו תצלחנה לחזור לעצמן ולהגיע במוד אחר לקרב על הפיינל פור. אבל סימנים חיוביים יש כאן, ואיתם גם אופטימיות זהירה. ואם יש אופטימיות, ולו זעירה, זה מרגיש כמו זמן טוב לחתום את הטור. ולאחל שבת שלום.
יש סיבה לאופטימיות זהירה (אלן שיבר)