ספרופולוסיזציה
עודד קטש הוא הבן ששב אל הקן. שחקן עבר ענק ואהוב שחוזר אל הקווים בבית אמור לקבל את חבילת הטיפול הכי מפנקת שיש למקום להציע. במסלול VIP. כולל עיסוי משולב. כולל אבנים חמות. כולל נעלי ספא במתנה. הקיצר, הטיפול שבשנים האחרונות נקרא על שמו של יאניס. בפועל, קטש התקבל בחשדנות בואכה קרירות ביציעי יד אליהו הישן. בהמשך ישיר, אם נדבר גלויות, למידת האמון שקיבל מפלס אחד מתחת לפרקט, במסדרונות ההיכל ובמשרדי הקבוצה.
ההרשמה בשיאה: לחצו כדי להצטרף למשחק הניחושים של ליגת העל בערוץ הספורט
ואחרי ההפסד למונאקו שפתח את חודש מרץ, עדיין היו כאלו אשר תהו בקול רם, עם הכניסה לשבוע הטורקי הכפול שהחל בשמונה לחודש, האם ישרוד קטש את השבוע. עכשיו, במקביל לסיומו של מרץ המשוגע, במקביל לשבוע האיטלקי הכפול, אי אפשר היה לפספס את אהבת ההמון. וכן, זוהי אהבה בוגדנית תלויית תוצאת. וכן, מצד שני, זה קהל שכן מבין כדורסל. ומזהה תהליכים. ומבין שמשהו מיוחד קורה כאן. את ספרופולוס אהבו בשל מגוון של סיבות, כולל הדרך הנכונה שבה ידע לגשת אל האוהדים, אבל בעיקר כי זיהו שיש איזשהו קו מנחה שמגיע מהאיש שנלחם עבורם על הקווים. כלומר, כל עוד מנצחים. בטח ובטח בעונת הקורונה המקוללת, שבה נעצר המסע הצהוב על מאזן שעמד על 19 נצחונות.
נכון לתחילת חודש מרץ, לפחות (אבל לא רק) מבחינת הקהל, קטש היה האיש הצנום הזה שעומד קפוא ושלוב ידיים על הקווים, שהקבוצה שלו לא ממש שומרת, שהשחקנים שלו משחקים כדורסל בסגנון התקפי מוזר ולא נאה דיו. פאסט פורוורד קטנטן, אל תוך המסדרון שבין בולוניה למילאנו, וקטש, אם לשפוט נכון את רחשי ההיכל, הוא כבר זה שיודע. שמבין. ששומר. שמטמיע שיטה שאפשר לזהות, גם אם לא תמיד להבין. שאחראי על הקרנבל מעורר ההשתאות שמתגלה אל מול עיניהם. עת הושג אמש נצחון מספר 19, הוא אותו המספר הקסום אליו הגיעה הקבוצה בעונה המקוטעת ההיא, נראה שגם הושלם תהליך הספרופולוסיזציה.
הבן האובד והאהוב הפך כעת לאב האהוב. ואפילו, בלחץ ההמון ששר עודד קטש תחייך, הצליח לשחרר איזו הבעת פנים שמעידה, כנראה, על שמחה מסוימת. ולמה מסוימת? גם בשל המבנה האנטומי של פניו. גם בגלל שהוא יודע ומבין היטב שבמשפחה הזאת, עם כל הכבוד, האהבה יכולה להיות גם בלתי מסויגת וגם על תנאי.
ספרופולוסיזציה (אלן שיבר)
מגובש במרץ
בראיון סיום המשחק, אל מול המיקרופון של מנהיים, השתמש הקואץ' במילה "מגובש" כדי לתאר את המקום שבו הוא נמצא כמאמן. מגובש, במובן זה שקטש שב אל התפקיד הנוכחי שלו ושב לקווים הצהובים כאשר הגיע לפרקו מבחינת תפיסת עולמו המקצועית. מבחינת הדרך השלמה, שמא נשתמש אולי במילה המאוסה ההוליסטית, שבה הוא רואה את המשחק ומבין מה ואיך צריכים לעשות. אני לא יודע איך העונה הזאת תסתיים ועד כמה רחוק יכול להגיע המסע הבלתי צפוי הזה. אני כן יודע להגיד שהקבוצה של קטש, בשלב הזה, מגובשת. ולא, הכוונה איננה לכמות החיבוקים בחדר ההלבשה או לאחוזי ההתייצבות בערבי כיתה משותפים.
מכבי תל אביב, גם בחסות הפציעות שהידקו ודייקו את הרוטציה, שייצרו חמישיה בכירה שרצה גם בליגה וגם באירופה, שכמעט וביטלו את הפערים בין מכבי של יורוליג לבין מכבי של ארץ הקודש, הפכה לקבוצה אחת. שיודעת, כפי שליהגתי לכם כאן אך לפני יומיים, לאתר את המכשול שמציבה המתנגדת ולהוציא את הפתרון לפועל על אוטומט. שמבינה, מזדהה, אוהבת ומחבקת את תפיסת העולם שמבקשים להנחיל לה. שהנחילו לה. בהערת אגב, אגב, החיבוק הזה הוא גם סוג של התמכרות. לפרטים, אנא פנו לקשיי הגמילה של שחקני נבחרת ישראל עם פיטוריו של קטש או לשחקני הפועל ירושלים עת עזב האיש, במהלך העונה, לפנאתינייקוס.
מרגע שיש את הגיבוש הזה וכל עוד הכל עובד ורוקד, כולם יודעים ללאן ללכת. ואם לא יודעים, יש את מי שמסביר ומכוון. היידה, גיף ראשון לבוקר זה. שימו לב בבקשה, במהלך הזה, ללורנזו בראון בכלל ולידיים שלו בפרט. בראשית, שואל ז'ק כהן אם משחקים תרגיל מספר שלוש. ואז מכוון אבא לורנזו את בונזי קולסון וכהן לעבר המקום המדויק שבו מריצים את הפיק אנד רול. ואז מכוון את הכדור והתנועה לכיוונו של ניבו שנמצא על סף קשת השלוש באמצע. ועכשיו תנועות קטנות: ז'ק כהן נע מהצד שבו היה הכדור אל הצד שאליו מגיע בראון עם הכדור ולוקח עמו את השומר שלו פויטמן. קולסון, במקביל, שוקע קלות אל הפינה הרחוקה. מסירה. קל. הכל פשוט, מדויק, מכוון ומגובש.
אם כבר רפרנסים היסטוריים, אז כאן צריכה להגיע כוכבית. ראינו בעבר קבוצות של קטש שהחלו את העונה בצליעה. אחר כך, בטח לקראת חודש מרץ, הגיע שלב הריקודים לשיא מקצועי ואסתטי. ולא, לא תמיד שרד הקרנבל עד לחודשים מאי ויוני, החודשים שבהם מוכרעת גורלה של עונה. זה בהחלט יכול לקרות גם בעונה הזאת וגם בקבוצה הזאת. מצד שני, בקבוצות הקודמות של קטש, אלו שדעכו לקראת הקיץ, לא היה את לורנזו בראון. לא היה את ווייד בולדווין.
הליהוק
ווייד בולדווין משחק כרגע כדורסל שאפשר להסביר רק בוואוו. כשהכדור בידיים שלו, הוא שלו. לא היה ולו שחקן יריב אחד, במהלך החודש האחרון, שהצליח להכיל או להאט אותו. מהבחינה הזאת, בטח ובטח כשכלי הנשק המרכזי והקטלני של הרביעי הוא הג'אמפר הגבוה מתוך הכדרור, אני מבין את הסנטימנט של האוהדים שמזהים כאן סימנים ראשונים להתגלות מחדש של אחד אנתוני פארקר. נו, נגיד, במהלך כזה.
מהבחינה הזאת, צריך לתת מחמאות גדולות לליהוקים שנעשו כאן בקיץ. ולא, לא רק לאנשים שלובשים גופיות. כל מי שקשור במעש, היינו וויצ'יץ', אבן, קטש וכו וגו ודו זכאים למחמאות. על פי דיווחים זרים, כנראה שגם לליהוק שהחזיר לכאן את דיוויד בלאט. בלאט, האיש שהביא את בולדווין ליבשת הישנה במקור, הוא גם זה שנשא לא מעט במלאכת הגיוס של השחקן המוכשר שהרבה (מאוד) קבוצות יורוליג לא רצו לגעת בו. ובלאט, על פי דיווחים זרים דומים, הוא אחד שיודע לגייס. שיודע לחזר. שלא מוותר. אה, ושידע גם להפיג חששות בתוך מכבי פנימה, לאור המוניטין הבעייתי שצבר לו האיש שנבחר על ידי ממפיס במקום ה-17 של דראפט 16.
שכרגע משחק כדורסל ברמה אחרת לגמרי. שכרגע, בטח כשהזריקה מחוץ לקשת נכנסת, הוא בלתי עציר. שבארבעת המשחקים האחרונים עומד על ממוצע של 7 אסיסטים למשחק.
הנה, קחו דוגמה. תוך כדי התקפת המעבר נכנסים לפיק אנד רול בולדווין את סורקין. הטיפול ההגנתי מכונה ICE, כלומר מצב שבו מכוון השומר של בולדווין (פנגוס) הרחק מהחסימה והישר אל תוך קייל היינס המצפה. ואז מסירה ראשונה לסורקין. ואז כדרור בחזרה לכיוונו של בולדווין. ושוב פיק אנד רול. ושוב ICE. ובמקביל, חילופי מקומות בין היליארד למרטין. וחדירה של בולדווין – ומסירה ששמה את סורקין במצב של קרש סל. קל.
מוזר
טוב, חלאס עם כל המחמאות. אז בסדר, בסדר, מכבי תל אביב משחקת מדהים. עם כל הכבוד לעודד קטש, לצמד BB ולמי שאתם רוצים, יש כאן אלמנטים שבכלל לא קשורים לכדורסל. יש את המומנטום הזה, שגורם לזריקה רעה למצוא דרכה פנימה. שגורם למהלכים התקפיים תקועים להסתיים בנקודות. שגורם לטעויות הגנתיות להסתיים בחטיפה. שגורם לדברים מוזרים, שאי אפשר להסביר חוץ מבכך שכשהולך, הכל הולך. וזהו. לא שיטה, לא דרך ולא נעליים. פשוט מאוד – הכל הולך.
כמה הולך? אני, אני רק שאלה בשבילכם. באיזה סרט בעולם הזה יכול ג'ייק כהן להחזיק מעמד הגנתית, משחק אחר משחק, מול שחקני התקפה טובים? באיזה סרט, לכל השדים והרוחות, יכול ז'ק כהן לצאת למתפרצת, לנעול שחקן הגנה עצום כמו ניקולו מלי ולקלוע סל של ביג מן בתוך הטבעת? אין סרט כזה, נכון?
כי כאן, במהלך הזה, קורים הדברים עצמם. קודם כל, הגנתית, מכבי תל אביב ממשיכה עם השמירה הכפולה על פוסט אפ שהיא מביאה מהצד החזק, כשווייד בולדווין מייצר רוטציה הגנתית עם עצמו. אח"כ, עם ההחטאה, יוצאים קדימה. וכהן רץ ופוגש את מלי. ונועל אותו. ואני לא מצליח להבין מה שאני רואה כאן.
לא, באמת, מה קורה כאן?
via GIPHY
BB רץ
אוקיי. שני אלמנטים מקצועיים אחרונים ואתם משוחררים. מבטיח. גם אתמול, גם בתוך החגיגה מסביב, אפשר עדיין היה לזהות מלחמות טריטוריה קלילות בתוך הצמד המוביל של הקבוצה. הרמוניה יש. אחווה גם. אולי אפילו רעות. ועדיין, כשבולדווין נתן את הטון וירד אל הספסל, ניכר היה שלורנזו בראון רוצה להזכיר, עכשיו כשהכדור רק אצלו, מי מה ומו. מצד שני, זה לא רק טבעי, אלא אולי אפילו רצוי. עם רמת שיתוף הפעולה הנוכחית בתוך צמד BB, מותר ובריא לשמר תחרות מסוימת על הבכורה. כי כיום כבר אי אפשר לדבר על הצלחה של הקבוצה כשאחד משחק ואחד נח. עכשיו, אחרי שלמדו את הצעדים, הם כבר רוקדים נהדר ביחד.
והחל מהשבוע, פחות או יותר, הם גם יודעים לרוץ נהדר לחוד וביחד. לחוד, במובן זה שאפשר לתת את הכדור לאחד כדי שידהר ויכדרר עד לטבעת שבצד השני. ביחד, במובן זה שאפשר להעיף מאחד לשני.
כאן, למשל, אחרי נקודות של סר קייל היינס, שני כדרורים של בראון מובילים למסירה, שלושה כדרורים של בולדווין ושתי נקודות בתוך שש שניות ברוטו.
כאן, אחרי החטאה איטלקית, כדרור יחיד של הרביעי מוביל למסירה, שלושה כדרורים של בראון ושתי נקודות פלאס אחת בתוך שבע שניות ברוטו.
כשמכבי תל אביב רצה ככה, עם רמת הכשרון הזאת, היא בלתי עצירה. ולא רק מול בולוניה או מילאנו.
שומרים
לפני המפגש מול מסינה, עמדה שאלה פתוחה בקשר ליכולת של ההתקפה הצהובה להביא לידי ביטוי את הכדורסל הנוכחי שלה מול הגנה ברמה אחרת מזו של באסקוניה, בולוניה או אנדולו. WELL, אחרי שאותה אנדולו פירקה את ההגנה של מילאנו אך לפני שלושה ימים, עשתה זאת נציגתנו המשוריינת אך אתמול. ומעבר לכך, בצד השני של הפרקט, חיסלה את הרעיונות ההתקפיים של שבאז נאפייר והאחרים בכלל וברבע הרביעי בפרט.
זוכרים את החילופים ההגנתיים של קטש? נו, הרכים האלה, שלא מובילים לדבר? נו, אז לאחרונה ועם ההבשלה הכללית, הם מביאים כיום לכך שקבוצות יריבות משתבשות מולה. שאחוזי הקליעה מבחוץ של הקבוצות היריבות צונחים שוב ושוב. אתמול הטילה מילאנו 29 שלשות וקלעה 8. אתמול יידה בילי בארון, קלע של מעל 40% לשלוש, 4 שלשות לתוך חלל האוויר וכולן כולן פספסו את המטרה. ובין היתר, זה קרה בזכות החילופים.
נדגים: בתחילת המהלך, שומר בולדווין על בארון. שמכין עצמו לקראת יציאה על חסימה לאחד הצדדים, בתרגיל שמיועד לקלע. ובוחר בצד של מרטין. ומקבל חילוף של מרטין. ובחסות החילוף (וגם הביצוע ההתקפי הבינוני, למעט האמת), זה נגמר בכלום.
שלוש נקודות לסיום:
1. סורקין - אלמלא נסיון דאנק חסר סיכוי במחצית השניה, רומן סורקין מסיים אמש 18 דקות של כדורסל מושלם. ולא, אני לא מדבר על השלשה הנדירה שמצאה דרכה פנימה. וכן, אני מדבר על קריאות מושלמות של מהלכי חסימה/החלקה שמובילים לתנועה פנימה לצורך התמקמות ומוכנות למסירה. ביחד עם ג'וש ניבו, השלים סורקין אתמול את אחד המשחקים המושלמים ביותר שקיבלה השנה הקבוצה הזאת מעמדה מספר 5.
2. היליארד – בתוך הרוטציה החדשה והמהודקת, בת 9 השחקנים, רק היליארד הוא הנטע הזר. שיכול אמנם, כמו במשחק מול בולוניה בשלישי, לדפוק כמה טריצות ולחייך, אבל כרגע הוא בעיקר היחידי שנלחם על מקומו. ומכריח. וכופה. בתוך המכונה שהפכה (כרגע) למשומנת, היליארד היחיד שהוא עדיין נטע זר. שהוא נטול תפקיד מספיק מוגדר או מתאים. מכבי תל אביב הצליחה אמש לשחק נהדר, שוב, למרות 11 הדקות הרעות שלו.
3. ועכשיו מה, מה עכשיו? הערב נדע אם המקום בשמיניה כבר הובטח מתמטית, עם שוך הקרבות בהן יהיו מעורבות בסקוניה וז'לגיריס. הערב גם נדע עד כמה הסיכוי לפגוש בפלייאוף את מונאקו הוא ריאלי. ולפחות נכון לסוף חודש מרץ, התחושה היא שמונאקו היא היריבה שיכולה לסדר ביקור בקובנה, אי שם בחודש מאי. מי היה מאמין.