אתם תבחרו
את סיפור נצחון החוץ של מכבי תל אביב על הכוכב האדום בלגרד אפשר לספר בכמה דרכים. אחת מהן היא לומר שהצהובים השיגו אמש (חמישי) נצחון צפוי ודחוק מול יריבת יורוליג חלשה, שעלתה מולה בהרכב פצוע ונטול יכולת כדרור (בין היתר). השניה היא לתאר נצחון מול קבוצה שלא נוהגת להפסיד לאלופת המדינה בכלל וכשהיא מארחת אותה בפרט. השלישית תהיה דרך הקאמבק המרשים של מכבי, שהפכה משחק שנראה היה שכבר איבדה. זה מקביל, אתם יודעים, למחמאות המורחבות שתקבל קבוצה שהתחילה את העונה רע וסיימה במרכז הטבלה, לעומת ששלטה בליגה והתדרדרה מאוחר יותר לאותו מקום באותו מרכז באותה טבלה. אתם תבחרו את האופן שבו תעדיפו לקרוא את התסריט. זה שלכם.
לפחות כמו ניבו
נצחון גדול או לא, הסיפור הכי משמעותי מהמשחק מול הכוכב האדום הוא גם הסיפור הכי משמעותי לקראת הקיץ הקרוב. אין יותר BB. BB נגמר. השחקן הכי חשוב במכבי תל אביב, וזה בדרך להיות רשמי, הוא ג'ושוע אוקצ'וקו ניבו. שהופך לנגד עינינו מגבוה שקופץ גבוה לאחד שבלעדיו אין. שהופך למשימה הכי חשובה של הצהובים לקראת העונה הבאה. כתבתי חשובה? אולי חשובה, אולי קשה, סביר להניח שבלתי אפשרית. את הקבוצה הנוכחית, זאת שמובלת בידי צמד BB, בנתה מכבי תל אביב על כתפי כספי הבייאאוט המרשימים להם זכתה מההעברות של סקוטי ווילבקין ואנטה ז'יז'יץ' הצדיק. אלמלא הכסף הטורקי המשמעותי שעשה דרכו ליד אליהו, אין ווייד בולדווין ולורנזו בראון.
ועכשיו השתנו הדברים. בראון את בולדווין הם עדיין אחלה, אבל נראה שהעניין הזה מתקרב לכדי מיצוי. ומאחר שלמכבי הזכויות על השניים גם לקראת עונת המשחקים הבאה, זה הזמן לפרק ולעשות מהלך שיניב כספים חדשים. שאולי אולי אולי אולי יעזרו להשאיר כאן את הגבוה שלא מעט מהקבוצות בעלות תקציבי העתק בליגה השניה בטיבה בעולם יסמנו כמי שהולכים עליו בכל הכוח. כמי שמזנקים עליו לפחות כמו ניבו.
ג'וש ניבו. עכשיו השתנו הדברים (GETTY)
קטש ודאי היה מתפוצץ מצחוק
אם הייתם מספרים לקואץ' קטש, באיזשהו שלב מתקדם בקריירת האימון שלו, שהטיקט שאיתו ינצח שני משחקי יורוליג שונים ורצופים יהיה הגנתי, סביר להניח שהיה מחייך. לא שהייתם מזהים את זה על פרצופו נטול ההבעה. ואם הייתם אומרים לו שהטיקט יהיה הגנת לחץ על כל המגרש, קטש ודאי היה מתפוצץ מצחוק. לא שהייתם מזהים שזהו צחוק, אבל לכו איתי. אל תהיו רעים.
הכוכב האדום בלגרד התייצבה למשחק מול מכבי תל אביב כשהיא אוחזת בשחקן ושני רבעים שיודעים לכדרר. האחד הוא יאגו דוס סנטוס. הרבעים הם אדם האנגה וג'בונטה סמארט. רק האחד הוא כזה שיכול לנסות ולנהל את ההצגה. דוס סנטוס הזיק למכבי קשות במחצית הראשונה. אותה מחצית שבה קלעה הקבוצה של יאניס ספרופולוס 47 נקודות, מבלי שהייתה צריכה להשתולל מחוץ לקשת שלוש הנקודות. כשהיא מטיילת, פעם אחר פעם, אל תוך הטיילת ההגנתית הצהובה. אל הצבע. אל הטבעת.
ספרופולוס, אוהב גדול של ענייני מיקרו התקפה, צד מהלך אחר מהלך את הפראיירים ההגנתיים של מכבי תל אביב, וכאלו כמובן יש לא מעט, הצליח לחפות על המחסור האדיר בכשרון והצליח לחשוף את החולשות הצהובות המוכרות בצד שעליו אמורים לשמור. אוקיי, ואז הגיעה ההפסקה. וממנה יצאו הרכבים חדשים וגישה שונה. והלחץ החל לעבוד.
בטור הקודם, זה שאחרי הנצחון על ז'לגיריס קובנה, התייחסנו לאזורית הלוחצת על כל המגרש שהפכה לשיטה ושסיפקה את המהלך ההגנתי שניצח את המשחק. האמת? הסיפור כאן לא שונה בהרבה, אבל התדירות כן. אז הנה מהלך מתחילת הרבע הרביעי. מכבי מתייצבת בהגנת הלחץ 2-2-1, כשאת קו ההגנה הראשון מרכיבים דיברתולומיאו וקולסון, ואת השני ווב ובראון. וליריבה, כאמור, יש מכדרר אחד בשם סנטוס. שאוכל מיד ובאמצע (באופן שמנוגד להגנה הקלאסית המסוימת הזאת) שמירה כפולה. ויאללה ביי.
היידה. ההגנה הלוחצת של מכבי תל אביב הזאת מגיעה במצב של עצירה, כלומר לרוב אחרי זריקות עונשין או פסקי זמן. לא הפעם. מיד לאחר שכבשה סל, ממשיכה הקבוצה של קטש, כן כן, באותו לחץ. 2-2-1. דיברתולומיאו וקולסון שוב עטים על וחונקים את דוס סנטוס. שנפטר מהכדור ומעביר לסמארט. שרק רבע יודע לכדרר. יאללה ביי.
מי מתאים לריקודים ומי מתאים לפיצוצים
עוד רגע חוזרים לענייני הגנה. והתקפה. בסוף, עוד לפני שמדברים על מה מבצעים, כדאי להתעכב על מי המבצע. מכבי תל אביב נחנקה במחצית הראשונה, התקפית, מול הגודל, הקשיחות ורמת המוכנות של הכוכב האדום בלגרד. האמת? כפי שקורה לה כמעט תמיד, בין אם מדובר במשחק בית ובין אם חוץ. והקבוצה המסוימת הזאת של קטש, זאת שבנויה על השטף והריקודים בצד שאליו נוהגים להתקיף, גילתה שוב שריקודים סרביים זה משהו אחר לגמרי. פתאום אין יתרון מספרי בהתקפה. פתאום אומנות הפיק אנד רול הצהוב מתנפצת אל מול הטיפולים ההגנתיים. פתאום אין ריווח. פתאום אין נתיבי חדירה לסל. פתאום אין.
ועכשיו צריכים לבחור מי מתאים לסוג משחק שכזה. מי מתאים לריקודים ומי מתאים לפיצוצים. ושחקני הריקודים נשלחו למחוא כפיים על הספסל. תמיר בלאט לא ראה פרקט במחצית השניה. ז'ק כהן נכנס למסירה אחת ושתי שניות על השעון. אוקיי אוקיי, אבל לורנזו בראון כן. הלכה התאוריה.
הקיצר, אם מוותרים על ריקודים, אפשר ללכת עם אנטוניוס קליבלנד. האיש האחרון שעניין את עודד קטש עד ממש לא מזמן. כי הוא לא משחק נכון. כי הוא לא מדויק. כי הוא לא יודע לאן ללכת. כי הוא זורק כשלא צריך. כי וכי וכי וכי. אבל אנחנו הולכים ומתקרבים לרגעים שמכריעים עונה. וקליבלנד הוא כזה שמתאים לפיצוצים. והוא היה אחראי מרכזי לקאמבק מול ז'לגיריס. והוא היה אחראי מרכזי למגה קאמבק מול הכוכב האדום בלגרד. ולא בגלל משחק ההתקפה שלו.
זוכרים את דוס סנטוס? האחד? אז במחצית השניה הוא קיבל את קליבלנד במשרה מלאה. ובקושי הצליח להוריד מולו דריבל. ובמקום לעסוק בנסיונות לייצר, התרכז קודם כל בנסיונות לשרוד את הלחץ על הכדור. למשל כאן. ועד שבסוף הצליח לנתק מגע ולדהור לכיוון הכללי של הטבעת, פגש מולו את ניבו. שאוהב את להקת הדג נחש ובמיוחד את השיר – סע!
ועוד מהלך. הנה דוס סנטוס מנסה לחמוק כבר מהקליבלנד הזה. ופוגש למגינת לבו בניבו בחילוף. ומעביר לסמארט, כדי שגם הוא יהנה מכל הטוב הזה. שאיכשהו מסתדר עם ניבו. שפוגש בקליבלנד. שמצטט גם הוא, לא תאמינו, בדיוק מאותו השיר. סע!
מכבי תל אביב הצליחה להרחיק מהכדור, הגנתית, את מי שהיא רצתה להחביא. כלומר את לורנזו בראון. וכך, לאורך הרוב המוחלט של המהלכים ההגנתיים במחצית השניה, פגשה הכוכב בכלל ופגש דוס סנטוס בפרט רק את האחרים ששותפו: קליבלנד, בולדווין, דיברתולומיאו, ניבו, קולסון (וממש קצת את ווב ואת ריברו). זאת הייתה הרוטציה, כלומר שישה שחקנים ועוד קצת, וזאת הייתה התכנית ההגנתית. שהצליחה ביגטיים. שאמורה לייצר מחשבות לגבי ההמשך.
ובצד השני
משחק ההתקפה של מכבי תל אביב במחצית הראשונה היה מעורר רחמים. במקרה הזה, המספרים לגמרי מספרים את הסיפור, כשאת 20 הדקות הראשונות עיטרה שורה סטטיסטית של 6/21 בזריקות ל-2 נקודות. שזה יוצא 28.6%. שזה פחות טוב. לזה תוסיפו 7 אסיסטים מול 7 איבודים, מדד יעילות מצטבר של 28. הקיצר, חרבנא. אה, כולל לורנזו בראון ששהה על הפרקט 12 דקות פלאס, נטולות נקודות, נטולות זריקות ל-3 ונטולות נקודה.
כשאנחנו באים לספר את סיפורו של הקאמבק במחצית השניה, ומתייחסים ל-53 הנקודות הצהובות – זה מגיע בדמות עניין הזריקות ל-2 נקודות, כי עכשיו זה פתאום 14/25. שזה 56%. שזה, איך נאמר, יותר עדיף. ו-9 אסיסטים מול 4 איבודים. ומדד יעילות 71. כשהרוב הוא פרי ההגנה והיכולת לייצר יתרונות מספריים בהתקפה. ולזה צריך להוסיף את בולדווין הרביעי שהצליח, איכשהו, לשמור על מראית עין של שליטה. שגברה על הזעם. נניח כאן. בערך. וואוו.
אותה תחושת שליטה עברה ביכולת להוציא אל הפועל, דווקא ברגעים המכריעים, מהלכים שהלכו בדיוק לפני השרטוט על גבי הלוח של המאמן. למשל תרגיל הבאקדור של קטש, שעובר מחסימה גבית של לורנזו בראון, בואכה הגבהה של לורנזו בראון, ושיהיה לסל ולכולם בהצלחה.
למשל תרגיל הווריאציה על מהלך הפיק אנד רול הספרדי של מכבי. כלומר הנה בראון עם הכדור וניבו חוסם לו. בולדווין מראה את עצמו מוכן לחסימה גבית לניבו, אבל קופץ החוצה אל מחוץ לקשת שלוש הנקודות, ולוקח איתו לרגע גם את סמארט וגם את בולומבוי. אה, אז הנה ניבו המפחיד באזור הצבע, מה שמחייב את דוידובאץ לנטוש את העמדה ואת קולסון ולהגיע כדי לעזור. ואם הוא עוזר, קולסון פנוי. ואם קולסון פנוי, בטח מצד ימין, אז טריצה ושלום שלום.
שמונה ריבאונדים (בהתקפה) לסיום
עוד כדור – אפשר לספר לעצמנו מה שרוצים על ההתקפה של מכבי תל אביב. ההתקפה של מכבי תל אביב, ובשלב הזה כבר צריך לומר חד משמעית, היא ג'וש ניבו. כלומר, היכולת של ניבו לייצר עוד כדור. ועוד כדור. ועוד כדור. כן, אפשר לתת קרדיט לדברים ההתקפיים שעושים כדי לשפר את הסיכוי לכדור חוזר בהתקפה, אבל בסוף זה ניבו. 36 ריבאונדים היו אתמול מתחת לסל של הכוכב האדום. 17 מהם הלכו למכבי תל אביב. כלומר 47% מהכדורים הגיעו לכדי הזדמנות נוספת. 8 מהם קטף ניבו. וזה רק בהתקפה, כן? איזה תפלץ, יא ראבי.
שבת שלום. שיהיה לנו טוב.