מסתבר שגם ליורוליג יש את הגרסה שלה למשחק הכדורגל בין ליכטנשטיין נגד סן מרינו, והוא נקרא מכבי תל אביב נגד אלבה ברלין, שכנות למרתף, חולקות את הטחב. ואתמול, מהמרתף שלה, מכבי ת״א נכנסה למעלית, ירדה עוד קומה אחת למטה והפסידה לקבוצה שאף אחד שלוקח את עצמו ברצינות לא מפסיד לה.
ממשחק של דופק 50, בה נראה שמכבי ת״א תכף תעלה הילוך ותרוץ להפרש דו ספרתי, זה הפך להיות משחק השפלה מאה על מאה. מכבי ת״א כל כך חלשה השנה, ששני המשחקים מול ברלין הפכו למשחקי חובה עבורה, ומהסיבות הלא נכונות. אם אצל מרבית קבוצות היורוליג כמעט כל משחק הוא משחק חובה בגלל הצפיפות ומשחקי המיקום, אצל מכבי המשחקים מול ברלין הם משחקי חובה רק בגלל ענייני תדמית, כדי לומר תראו, ברלין אנחנו לא.
אבל הסתבר שהיא כן. סוף סוף הייתה הזדמנות למכבי ת״א להתנשא על מישהו. להרגיש אחרת, שונה, לא כמו ההיא. והנה, ת״א של העונה היא ברלין וברלין היא ת״א. אח תהום.
כמו ג׳ון פ. קנדי שנאם במערב ברלין בשיאה של המלחמה הקרה ב1963 והכריז בגרמנית ״אני ברלינאי״ לקול תשואות הקהל, מכבי ת״א הכריזה אתמול בבלגרד, ממעמקי הפיצ׳קומאטה, ״אני אלבה״. עכשיו אין על מי להתנשא, אין להרגיש אחרת, אין להיות שונה. גם הנסיון לייצר רצף מיתולוגי של שני נצחונות יורוליג שלמים לא צלח. ואין לאן להוביל את הבושה.
נדמה שבמשחקים מהסוג הזה, כשעונת היורוליג כבר גמורה, היו רוצים לראות במכבי שלושה דברים: הראשון, המשכיות של היכולת ההגנתית המרעננת מול הכוכב האדום. זה לא קרה. ההגנה של מכבי אתמול הייתה חדירה, נטולת יצירתיות והתגלתה במערומיה.
אין פיק אנד רול שלא מפרק אותה, אין חיתוך בדלת האחורית שהיא לא סופגת ממנו. הגנת הלואו פוסט נתנה ליאני ווצל להרגיש לרגע כמו כוכב (אהלן רומן סורקין וחסיאל ריברו), הגנת היחיד היא בדיחה, העזרה בהגנה היא חידה. איזו חידה? כזו שגם ניב רסקין שואל בסרטון ממש כאן למטה ״מה זה?״.
הדבר השני שהיו רוצים לראות במכבי בעונת היורוליג הגמורה הוא נצחון ברור וחד משמעי על אלבה ברלין, או אפילו סתם נצחון לא ברור ולא חד משמעי, רק כדי להראות שיש תהומות שלא שוקעים אליהם. שהבריחה מהאחריות וההסברים היח״צניים לקהל האוהדים לא יהיו כאלה תכופים. וגם זה לא קרה אתמול כי למכבי של העונה אין תהום לא עמוקה מספיק.
והדבר השלישי, החשוב ביותר, הוא להראות יכולות אישיות וקבוצתיות שייתנו בטחון שהתארים המקומיים לא בסכנה. שלמרות עונת יורוליג זוועתית, מכבי ת״א מצליחה לשמור על הפער התיאורטי בינה ובין האדומים מת״א וירושלים. ששבוע הגביע שייערך בעוד עשרה ימים יהיה סיפור אחר, שלא קשור לעונת היורוליג. אבל מכבי ת״א הפסידה אתמול לקבוצה שכנראה הייתה מדורגת במקום השלישי או הרביעי בליגה הישראלית.
והכי מדאיג? בזמן הקריטי הזה, שני השחקנים הכי חשובים שלה ליצור יתרון משמעותי על יריבותיה המקומיות פצועים. הורד ויוקובאיטיס. אני לא בטוח אם מכבי ת״א הייתה מפסידה את המשחק הזה אם יקובאייטיס לא היה נפצע. ויכול להיות שקטש בחר במודע לא לנסות להחזיר אותו כדי לשמור על הלחם והחמאה.
הבגרות וההגיון שיוקובאיטיס מכניס בהתקפה הצהובה נותנים לה את הבטחון להגיע לפואנטות יותר מגוונות כשהוא על המגרש. היכולת שלו להגיע לאזור העונשין, ההפעלה של הגבוהים, האיום מבחוץ. גם יוקובאייטיס וגם הורד היו הגורמים הכי משמעותיים בנצחון של מכבי בדרבי האחרון. הורד הוא המחולל של חלק גדול מהפואנטות של ההתקפה של מכבי, במיוחד עם תמיר בלאט אבל גם מסוג הבחורים שמנקה אחרי כולם.
וזה הזמן הכי גרוע מבחינתה של מכבי שהם ייפצעו לכן קטש היה מוכן להמר אתמול אפילו על דג׳וליוס בעמדה מספר אחת ברבע השלישי, החלטה שחירבה את המשחק והכניסה את ברלין למומנטום ממנו לא הסתכלה לאחור. קטש מוכן לחטוף 30 הפרש מכל אחת מהספרדיות בשבוע הבא (ברצלונה ובסקוניה) כדי לקבל את יוקובאייטיס והורד כשירים לדרבי. יכול להיות שהוא יקבל 30 מכל אחת בכל מקרה. אבל קודם שיעבור את מכבי ר״ג ביום ראשון.
לתת לדייויד דג׳וליוס, שחקן שצריך לקבל את הכדור לקליעה או קצת מרחב לייצר לעצמו, לשחק בעמדה אחת זה לעשות לו עוול. ועוד בהרכב מוגבל שכלל את ריימן, ג׳ון די, מנקו וסורקין. שלושה משחקים הוא לא התלבש ולפתע נזרק לעמדת הרכז. כבר עדיך ליוואי רנדולף או ג׳ון די. ככה היו עושים פעם לשחקנים שהיו רוצים לחתוך אותם, כשהיו שמים אותם בסיטואציות שייראו בהן רע.
ואם כבר להיראות רע, הגיע הזמן לדבר על קצת על טרביון וויליאמס, אחד שנראה במרחק של שנתיים מהשלב שבו יצטרך עוד שנתיים כדי להיות מוכן לרמה הזו. וויליאמס לא נראה מחובר. ההגנה שלו היא אגדה אורבנית והניסיון שלו להתחכם בהתקפה עולה ביוקר. מה שהוא צריך זה שיעור בסולידיות. תחסום, תקח ריבאונד, תסיים בצבע. וחוזר חלילה.
לא יכולה בלעדיו. הורד (צילום: אלן שיבר)
ומילה אחרונה על קואץ׳ קטש. המהלומות המילוליות שהוא החליף השבוע עם דייויד פדרמן לגביי מי באמת רצה לשחרר את ויינן גבריאל, מביאים את קטש וההנהלה לנקודת רתיחה, שלא בטוח שתרתח. כל התירוצים ששניהם משתמשים בהם נכונים ונותנים לשניהם אליבי. אבל על דבר אחד קטש לא יכול להגן: שוב הקבוצה שלו מראה רמת תפקוד נמוכה במצבים צמודים. תראו את הפוזשן הזה, מינוס 4, 36 שניות לסוף, זה סל של משחק.
בלאט מוביל את ההתקפה למבוי סתום, מרים את הכדרור ומזמין טראפ. קצת מזכיר את הסיומת מול ברצלונה. ואז מריאל שאיוק נאלץ לקחת זריקה קשה בסוף שעון, שנחסמת וסותמת את הגולל. רמת התירגול של סיטואציות מיוחדות במשחק צמוד לא קיימות אצל מכבי. ואם אין תרגול, אז שיהיה מישהו שייקח על עצמו. אבל גם את זה אין.
הסיטואציות הללו הן הקולונוסקופיה של עבודת האימון - מבט לקרביים של הקבוצה, לרמת הביצוע שלה, לחוסן המנטלי שלה, לרמת התרגול. בכולם מכבי ת״א כושלת כשלון חרוץ. וגם היא יודעת שנותרו לה עוד 10 משחקים למנאייק.