חושלה מהשברים: תהליך הצמיחה של הפועל חולון

"התהליך". ביטוי שלא תמיד קל לעכל אותו, לא לקהל הרחב ובטח לא לאוהדים של המועדון שעובר את אותו "תהליך". אבל במקרה של הפועל חולון, זה בדיוק המקרה – ההתבגרות של המועדון בתוך ליגת האלופות של פיב"א, הקשיים והכישלונות, שהובילו את הסגולים להישג האירופי הגדול ביותר שלהם בכל הזמנים.

בעונה הראשונה שלה במפעל, חולון לא הייתה ברמה – מאזן 11:3 ומקום שביעי מתוך שמונה בבית המוקדם של עונת 17/18. קופצים לעונת 18/19, העסק כבר נראה טוב יותר, וחולון מגיעה לסיום שלב הבתים כשגורלה בידיה – משחק ביתי מול נאנטר, כאשר ניצחון שווה העפלה לשמינית הגמר. אבל כגודל הציפיה, כך גם גודל האכזבה של קורי וולדן ושות', אחרי הפסד לקבוצה הצרפתית. עוד עונה עוברת, והתסריט לא משתנה – שוב משחק ביתי במחזור האחרון של שלב הבתים, שוב ניצחון יבטיח מקום בשמינית הגמר, שוב הפסד, הפעם לליטקאבליס הליטאית.

בנקודת הזמן הזאת מישהו בחולון יכול היה להגיד – די. כאב הלב הוא גדול מדי, ובמקביל גם הופיעה הקורונה, והפכה את ההשתתפות באירופה לפרק אחד ארוך ויקר (אפילו יותר מהרגיל) של הישרדות – אבל זה לא קרה. חולון המשיכה לנסות, ובעונה שעברה ההצלחה הגיעה – ניצחון חוץ על שולה במחזור האחרון עזר לה לשבור את "נאחס" שלב הבתים, סל בלתי נשכח של פניני ודה זאו הראה לה שהיא יכולה לנצח משחקי הכרעה גם בבית, ורק אחת מהקבוצות הטובות במפעל (+הפציעה של מגי) עצרה את חולון בשלב שמונה האחרונות בניז'ני נובגורוד.

והעונה? הבשלה מלאה, אולי אפילו שיאו של התהליך – שני ניצחונות ביתיים עם הגב אל הקיר בשלב הבתים הראשון, חזרה מאובדן הביתיות ופיגור 1:0 בסדרת הפליי-אין מול בשיקטאש, שוב שני ניצחונות רצופים כדי לסגור את שלב הבתים השני, וכמובן – הניצחון הגדול אתמול על שטרסבורג בחוץ. מי בכלל זוכר את טראומת נאנטר וליטקאבליס?

למען הסר ספק – חולון לא קבוצה מושלמת ואין לה עונה מושלמת. היא פשוט תיקנה ותיקנה ותיקנה, עד שהגיעה לסוג של נחלה בחודש האחרון. קבוצה שהתחילה את העונה ללא סנטר מחליף אמיתי (מארק אוגדן), עם שחקן בעמדה מספר 2 שלא סיפק את הסחורה (סטיבן גריי), ועם מאמן שהוחלף באמצע!

הסדרה הכי חשובה של העונה (בוסקאליה), מגיעה למאני טיים של ה-BCL (וגם של הליגה הישראלית) עם קו אחורי מפחיד ברמת הכישרון (ראגלנד, מגי ואדם סמית), אופציות מגוונות מתחת לסל (קייזר, דאלטון וסטיב זאק), ועם מאמן שהצליח לחבר את כל העסק הזה יחד, עם יצירת חמישיות שלא כל אחד היה מרכיב (ג'ונסון ב-5 שלומו?), כדי לנסות ולהוציא את המקסימום מהפועל חולון מודל 21/22.

אבל בסוף, שמנסים למצות את ההצלחה של הפועל חולון העונה, היא בעיקר נחלתם של שניים – ג'ו ראגלנד וכריס ג'ונסון. אותו ראגלנד שהגיע בעונה שעברה להפועל אילת כשחקן שימיו היפים מאחוריו, החזיר את השעון לאחור והזכיר למי ששכח, שבשיאו הצליח להגיע למילאנו וליורוליג, ובאופן ריאלי – מדובר ברכז בכיר ביבשת בכל מה שנוגע למפעלים המשניים (יורוקאפ וליגת האלופות). אם זה בעובדה שהוא מחלק כמעט 8 אסיסטים בממוצע למשחק ב-BCL, ואם בכך שבלא מעט משחקים העונה סיפק את הקליעות המכריעות.

בגיל 32 ראגלנד מצא את עצמו שוב בשיח האירופי ובעל סיכוי לא מבוטל לקבל מקום בחמישיית העונה של המפעל. הסיבה שראגלנד אולי לא יקבל מקום בחמישיית העונה, נעוצה בעובדה הוא משחק לצידו של כריס ג'ונסון.

מדובר בשחקן שהמספרים לא מגדירים את התרומה שלו על המגרש ולו במעט, אבל בוא נציין אותם בכל מקרה – 15.1 נק' בממוצע למשחק (שני משחקים בלבד בחד ספרתי כל העונה, לא ירד מ-8 נק' באף משחק) 70% מ-2, 39% מ-3, 5.8 ריב', 122+ העונה להפועל חולון בדקות שלו על המגרש. ג'ונסון הוא חלום של מאמן ומועדון, שחקן שייתן לך 150% בכל עמדה, בכל דקה, בכל מגרש ובכל מצב פיזי. עוד לפני שסיים את תקופתו בחולון הוא כבר נחשב (ובצדק) לאחד הזרים הגדולים ביותר במועדון הצהוב סגול, וזאת ללא קשר למה שיעשה בפיינל פור, או עד סיום הקריירה שלו.

ומה עכשיו? הפיתוי הטבעי הוא להתחיל לדבר על טנריף; מאצ' אפ, יתרונות, חסרונות וכדומה. אבל משימת הפיינל פור, שאין להטיל ספק בחשיבותה, תצטרך להמתין קצת. המאבק הקשוח על יתרון הביתיות בפלייאוף של הליגה שלנו (וטוב שכך), הופך את ארבעת המשחקים הקרובים של חולון לקריטיים. כפי שכבר ראינו, חולון בבית, עם הקהל ובטח עם הרוח הגבית של ההצלחה הנוכחית, זאת קבוצה שמאוד קשה להתמודד איתה. לכן, בהגדרת המטרות הקרובות, גודס לבטח יתמקד בניסיון לשריין את המקום הראשון בבית העליון.

לאחר מכן יוכל גודס להתרכז בפיינל פור בבילבאו, ואז, אם וכאשר – המאבק על האליפות ייפתח. אתם יודעים איך זה, תהליך. חולון כבר הבינה איך עושים זאת נכון.