שיר של אש וקרח

בשלב מוקדם במהלך הסט השלישי, כשהיה נראה שהקרב בין רוג'ר פדרר לרפאל נדאל ניצב על צומת דרכים שתכריע לאיזה כיוון יילך, בוריס בקר החליט שהגיע הזמן. "זה עדיין לא הגמר של 2008, אבל יכול להיות שאנחנו מתחילים להתקרב לשם", הוא סינן בשקט, כמעט בלחש, בעמדת השידור.

מדהים לחשוב שמאז המשחק ההוא חלפו כבר 11 שנים, חיים שלמים במונחי ספורט, ועדיין קשה להשתחרר מהאפקט התודעתי שלו. אבל אולי דווקא בגלל שכל השוואה דינה מראש להיכשל - קשה גם להתעלם מהעובדה שקרה אתמול משהו מיוחד בווימבלדון.

רק לראות את רוג'ר ורפא עולים למגרש המרכזי לבושים לבן, משכתבים עוד פסקה ביריבות שעבור רובנו לא תהיה כמוה, היה מחזה שעדיין מנגן על רגש עמוק בלב. כמו אז, גם היום - זו עדיין רכבת הרים של אמוציות. לא, זה לא היה הגמר של 2008 כי זה לא יכול להיות. אבל בלא מעט מובנים, זה היה פרק המשך מתבקש. והוא התחיל בדיוק כפי שיכולנו לקוות.

המערכה הראשונה אמש בחצי הגמר היתה תזכורת לכך שהדשא הוא עדיין דשא, דווקא בטורניר בו הדיון על האטת המשטחים כיכב בכותרות. זה היה סט של טניס מהיר, חד וקטלני בו פדרר ונדאל סיפקו תצוגת הגשה נדירה באיכותה וביעילותה. נקודת שבירה אחת בלבד ראינו ב-12 משחקונים בהם זכו השניים בהתאמה ב-90 ו-88 אחוז מהנקודות על הסרב הראשון שלהם. כאילו כדי לחזק את מוטיב הדשא, כשכבר כן היו ראלים הם נגמרו לא פחות מ-12 פעם בנקודות ברשת.

ואז הגיע הטיי ברייק, בסופה של מערכה ראשונה ביריבות שהוכיחה עשרות פעמים עד כמה זכייה בה היא קריטית. אלו היו דקות שיא של מתח ספורטיבי. דו קרב פנדלים בין יריבים שהוכיחו במהלך הסט שהם גם בועטים קרי רוח. כשנדאל השיג שני מיני ברייקים ורץ ל-2:3, בראשם של אוהדי פדרר עברו ודאי כל הסרטים הרעים שכבר צפו בהם בעבר. אבל דווקא שם נטמן לו הזרע הראשון במה שיהפוך להיות הנרטיב של חצי הגמר הזה.

"אש בבטן, וקרח בוורידים", תיאר פדרר רגע לפני ווימבלדון את המנטליות שלו על המגרש בשלב הנוכחי בקריירה. ובדיוק ככה - עם מבט שליו ומפוקס על הפנים לצד אומץ לב וטניס סופר אגרסיבי - הוא חזר מהבור. 5 נקודות רצופות, כולן מהמחבט שלו (3 ווינרים ושתי טעויות שכפה על נדאל) סידרו לו יתרון 0:1 שבלעדיו, מי יודע לאן הערב הזה היה הולך. השוייצרי סיפר פעם שניסה תמיד לייצר לעצמו הילה של מישהו שקשה לפצח. אמש, מול היריב הראשון שסדק את ההילה הזו ב-2008, היא שוב נראתה בלתי חדירה.

אבל הסט הראשון לא השכיח עובדה אחת: נדאל הוא חיה מיוחדת, כזו שמריחה דם גם כשהוא ניגר  ממנה עצמה. כבר בתחילת המערכה השניה היתה תחושה באוויר שמשהו משתנה, וכשהחלו לצוץ "רגעי נדאל" המוכרים ההם, היה ברור שהמומנטום החליף צדדים. כשזה קורה, הצעדים של רפא בין נקודות נהיים מהירים יותר, העיניים הקטנות מלכתחילה מתכווצות עוד יותר, והמבט מזכיר את זה של טורף שלא אכל שבועיים. דווקא ברגעים האלה, תדירות ה"ואמוסים" יורדת למען הריכוז. אבל לא רמת הטניס.

ברגעים האלה רפא הופך ליריב שאי אפשר לעשות כלום מולו. אין נקודות קלות, אבל גם לא קשות. לא מהסרב, לא מהראלי, לא בכלל. פדרר נראה לפרקים בסט הזה כאילו הוא ניצב מול אמסטף מרייר בסמטה ללא מוצא ורק מנסה לא להרגיז אותו יותר. בחלק ניכר מהמשחקים שלו השוייצרי מוריד הילוך אחרי שהוא שובר. כאן הוא עשה זאת אחרי שנשבר. אולי כי הבין שאין טעם להילחם בנדאל כשהוא משחק טניס מושלם, ואולי מסיבות טקטיות אחרות. רפא זכה בפי 2 יותר נקודות מהשוייצרי וגם ב-59% מנקודות ההחזרה. דומיננטיות מוחלטת בסט שנסגר על 1:6 וזרק לחלל האוויר שאלה אחת – איזה פדרר חוזר מזה לסט השלישי?

בדיעבד, התשובה הגיעה מאוד מהר, אבל קשה היה לשער בזמן אמת כמה חותכת וחד משמעית היא תהיה. כי מההפסקה בין המערכות פדרר לא חזר למגרש לשחק טניס, אלא כדי לקחת בעלות על הגורל שלו. וכדי לעשות זאת, הוא השתמש בכל כלי שאי פעם היה לו בארגז. הגיוון במיקום הסרבים (בעיקר לצד השיוויון) הביא לו בסטים השלישי והרביעי אחוזי הצלחה חריגים על נקודות ההגשה (75%), בטח מול מחזיר כמו רפא. אבל הפעם גם הריטרן היה קטלני לא פחות. ההחזרות של פדרר, שבמערכה השניה לא עבדו, מצאו את הרגליים של נדאל שנדחק אחורה פעם אחר פעם ואיבד את אחת מהחוזקות שלו - המכה השלישית. הדיוק הזה איפשר לשוייצרי להתחיל נקודות מעמדת כוח, וכשלפדרר ניתנת אפשרות ליזום זה בדרך כלל נגמר רע מבחינת היריב. רע, ומהר.

הנקודות שהפתיעו באמת היו אלו שכן הפכו לראלים ארוכים. אחרי שניצח את נדאל באוסטרליה ב-2017, פדרר אמר: " להפסיד מותר אבל לא הסכמתי שזה יקרה כמו בעבר, כשרפא מטיס לעברי  פורהאנדים ואני עומד ומביט". גם אמש הוא לא עמד והביט, אלא ניהל את הנקודות באופן סבלני ומתודי. פדרר זכה ב-57% מהראלים שחצו את ה-4 חבטות (נתון חריג ביותר מול נדאל), ועשה זאת דרך גיוון. את הסלייסים הוא שמר כמעט אך ורק למצבים בהם נאלץ להתגונן או רצה לשנות קצב, בפורהאנד החוצה (אינסייד אאוט) - חבטה שמול כל יריב ימני היא הלחם של פדרר - הוא עשה שימוש זהיר ומושכל, וגם הבחירה באילו מקרים לעלות לרשת היתה על סף המושלמת עם זכייה ב-14 מ-16 נקודות (88% הצלחה).

מעל הכל היה שם הבקהאנד, שתמיד - ובשנים הקשות אפילו יותר - היה מדד לביטחון של השוייצרי. בשלב מסויים הציגו בשידור סטטיסטיקה לפיה פדרר הכה כמעט 90% מחבטות גב היד שלו בטופ ספין (ולא בסלייס). זו מחוייבות שמול נדאל דורשת לא רק עבודת רגליים וקואורדינציה, אלא גם אומץ. ואומץ היה לו בשפע אמש. אלו מחבטות גב היד שטסו בקרוס לכיוון הפורהאנד של רפא עשו את הנזק הכי משמעותי לספרדי. אחת מהן, זו שהעליבה את חוקי הפיזיקה במצב של 30:15 בסט הרביעי, אולי גבתה גם מחיר מנטלי כבד. השקט הנפשי בו הנקודות התנהלו במערכות הסיום הללו לצד האגרסיביות הסתכמו לנתון לפיו 80% מהנקודות של פדרר במשחק הגיעו מווינרים/טעויות שכפה על נדאל. ואם זה לא לקחת את הגורל בידיים, אז מה כן?

הגיים הנועל של המשחק (מעבר להיותו חסר התחשבות בבריאות הנפשית של הצופים) היה אקט דרמטי אחרון של רוח קרב וגדולה. משחקון אחד שזיקק את כל היופי שיש בשני הטניסאים ההיסטוריים הללו. רפא ניסה, נלחם, שרט והשתולל, וכמעט שבר. פדרר הציל, רדף, הדף מהבייסליין וסיים ברשת. ואז הם גם התחלפו בתפקידים, האש הפכה לקרח והקרח לאש. אבל לכל דבר נהדר יש סוף.

אחרי 3 דיוסים ובנקודת המשחק החמישית, זה נגמר. מהתגובה הראשונית של השוייצרי והחיבוק עם נדאל, המצלמה חתכה לחיבוק מאושר בין מירקה לאבא פדרר, ומשם לדייויד בקהאם שנתפס מסנן ביציע "זה לא ייאמן". כאילו מבטא תחושה כללית. לאחר שנוצח על ידו בווימבלדון 2006 במשחק בו לקח רק שני גיימים, יונאס ביורקמן השבדי אמר: "היה לי את הכרטיס הכי טוב לצפות בהצגה של פדרר היום". הפעם כולנו היינו עדים.

האתגר שעומד בפני פדרר נותר עצום. הוא מעולם לא גבר על נדאל וג'וקוביץ' יחד בדרך לזכייה בסלאם ואם יש יריב שייתן לו אפס הנחות - לו ולקהל שיתייצב ברובו מאחוריו - זה נולה. ווימבלדון 2019 שלא היה רווי בדרמות, קיבל בסופו של דבר את כל מה שיכול היה לבקש: שני מפגשי ראש בראש בין 3 הענקים. ואם פדרר יביא את האש בבטן והקרח בוורידים גם ליום ראשון, ייתכן שהסיפור הגדול מכולם עוד בכלל לפנינו.