רפא נדאל יכול להפוך הבוקר (ראשון, 10:30), לשיאן הזכיות בתארי גרנד סלאם, כאשר יפגוש בגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה את דניל מדבדב. ניצחון, והספרדי יחגוג תואר 21, אחד יותר מנובאק ג'וקוביץ' ורוג'ר פדרר. רגע לפני הגמר, פסיכולוג הספורט עמוס מיתר, שעובד עם ספורטאים על תפקוד בזמן לחץ, משתף אותנו בתחושות שעוברות לפני רגע כזה, בטור מיוחד לערוץ הספורט.
ההשוואה עם ביצועי העבר, מובילה לאכזבה במקרה הקל, ותחושת כישלון במקרה הקשה יותר. יש לספורטאי היחידני מספר אויבים פנימיים. הגדול והמשמעותי מכולם הוא אכזבתו מעצמו. איש אינו יכול לשחזר את הרמה והאיכות שהיו לו בגיל 25. ואף על פי כן אין אדם בחיים בכלל, ולא כל שכן ספורטאי, שיכול שלא להשוות ולצפות לשחק כפי שהיה במיטבו. לא סתם מיטבו אלא כפי שהיה ברגעי השיא שלו. לציפיות האלו, יש השפעה כמו לרעל שנלקח ללא ידיעה. הוא מחליש את הגוף, הוא יוצר עיוותים בתפיסה, הוא גורם לאדם לאבד את האמון בעצמו. אכזבה עצמית, לעג עצמי, ושנאה עצמית, הם סימפטומים של הרעל הזורם בנפש הספורטאי המנסה להחיות את העבר.
ידועה התופעה של ספורטאים החוזרים להתחרות, אחרי פציעה רצינית שכפתה עליהם פסק זמן משמעותי. לא אחת קורה שהם מתפקדים ברמות שיא, שלא יצליחו לשמור עליה עם החזרה לשגרת האימונים והתחרויות. לא היו להם ציפיות מעצמם, ולא היו ציפיות מהם. הם היו בהווה ושיחקו בהווה. אם נדאל ידרוש מעצמו לשחק עם שלל החבטות הנפלאות, שהביאו אותו להיות מי שהוא, הוא עלול להיבלע בתוך סיוט, שיוקרן שוב ושוב על מסך התודעה שלו, מבלי שיוכל לחלץ את עצמו מעצמו.
נדאל נפצע פעמים רבות, והוא סיפר שכבר היו לו מחשבות רציניות על פרישה. עבורו להיות מסוגל לשחק טניס, ובטח ברמות הגבוהות, זה לא מובן מאליו, והוא מלא בהכרת תודה ובשמחה שניתנת לו האפשרות לשחק. אחרי שגבר על ברטיני ועלה לגמר, הוא אמר בפשטות ובענווה נפלאה ״במובן מסוים זה לא משנה אם מישהו השיג אחד יותר או אחד פחות, כל אחד השיג דברים מדהימים ויהיה קשה להשוות את ההישגים של כל אחד מאתנו. אני לא חושב הרבה על הדברים האלה״. כשנשאל על האפשרות להיכתב בדפי ההיסטוריה של הטניס, הוא חייך את החיוך הנבוך שלו ואמר ש"בשבילי זה הרבה יותר חשוב להיות מסוגל לשחק טניס מאשר לנצח, יותר מאשר להשיג גראנד סלאמים. בסוף לשחק טניס זה מה שעושה אותי מאושר".
עוד כמה שעות הוא יעלה לשחק נגד מדבדב הצעיר ממנו בעשר שנים, ונמצא בכושר הכי טוב שלו. אם נדאל לא יביט לאחור, וישחק מתוך העוצמה המופלאה של שמחת בעלי הענווה, יש לו סיכוי טוב לנצח, לחייך במבוכה, ולהחמיא ליריבו ולצוות שלו בכוונה מלאה. אם יפסיד לא תשתנה כוונתו, ולמעט מילה אחת, זה יהיה אותו הנאום.