כשדודי סלע זכה לכפיים מול רוג'ר פדרר ברולאן גארוס

לחצו לרכישת הספר (ניתן לרכישה אך ורק באתר ולא בחנויות) >>

מיד לאחר שנודע לו על ההגרלה מול פדרר, דודי התקשר לעופר (אחיו) וביקש שיארגן למיכאל (אביו) טיסה לפריז. משפחת סלע עברה הרבה מאז הימים שבהם מיכאל חתך את ידית המחבט לדודי כדי להתאים לגודל הנכון, שיפץ את נעלי הגלי שלו עם גומי מצמיגי אוטובוסים, והסיע אותו עם קרוואן ברחבי ישראל כדי שישחק בתחרויות נוער. סוף-סוף מגיע הפרס, הרגע שבו דודי יכול היה לגרום לאביו להתגאות בו.

לאחר שעיכלו את הבשורה, בר (המאמן האישי) ודודי החלו להתכונן. הם שוחחו על אסטרטגיה אפשרית למשחק. החולשה של פדרר היתה ידועה – חבטת גב היד שלו. אם דודי יצליח לתקוף אותה ולהימנע מכף היד המפלצתית של פדרר, אולי יצליח לתקוף ולשלוט במשחק.

אבל פדרר לא היה סתם הטניסאי הטוב בעולם, אלא הטניסאי הטוב בעולם בפער ענק. מתחילת 2004 הרקורד שלו עמד על 115 ניצחונות מול שמונה הפסדים בלבד. עד לאותו רגע, הפסיד בשני משחקים בלבד במהלך כל 2005, אחד מהם למראט סאפין והשני לרישאר גאסקה, יריבו הגדול של דודי מימי הנוער. לכן אותה "חולשה" היתה יחסית בלשון המעטה.

בלילה לפני המשחק דודי התקשה להירדם. פדרר לא היה רק המכשול המקצועי הגדול ביותר האפשרי, אלא גם אחד הטניסאים היחידים שדודי העריץ. הטניסאים האחרים שעלו לגדולה באותה תקופה, כמו רפאל נדאל, נובאק ג'וקוביץ' ואנדי מארי, היו טניסאים שדודי הכיר מסבב הנוער, והוא בהחלט העריך אותם מקצועית, אבל לא חש כלפיהם יראה של ממש.

פדרר היה משהו שונה לגמרי; הוא הפך לטניסאי הטוב בעולם כשדודי עוד שיחק בטורנירי הגראנד סלאם לנוער, עקב אחריו מבעד הטלוויזיה, וכמו יתר העולם, התפעל מהטניס המרהיב ששיחק ומהדרך שבה דרס את יריביו.

במיוחד התפעל מחבטת הגב יד ביד אחת שלו, חבטה שראה ואהב כבר אצל פטריק ראפטר וגוסטבו קוורטן. זו היתה אותה "חולשה" שאמור היה עכשיו לתקוף על המגרש. אבל היתה גם סיבה נוספת לקושי של דודי להירדם. מיכאל, שהגיע בינתיים לפריז, ישן לצדו בחדר ונחר עמוקות. מול אישוניו העצומים של דודי, תחת העפעפיים, נחבטו לעברו הגשות מופלאות ממחבטו של פדרר. לבו היה מלא חשש, אבל תחת המעטה הסתתרה גם מחשבה חצופה: ואולי אפשר לנצח מחר? לבסוף הגיעה השינה ואספה אליה את דודי.
***

בבוקר המשחק דודי נהנה מפריבילגיה נדירה: אימון באצטדיון פיליפ שאטרייה, המגרש המרכזי במתחם הרולאן גארוס. האימונים באצטדיון שמורים אך ורק לטניסאים שעתידים לשחק באותו יום על המגרש.

בעוד משחקי המוקדמות נערכים על המגרשים החיצוניים, הקטנים, שיש בהם מקום לעשרות עד מאות בודדות של צופים במקרה הטוב, בשאטרייה ישנם כ-15 אלף מושבים. הגדר האחורית רחוקה עשרה מטרים מקו הבסיס – מרחק עצום שלא קיים כמוהו כמעט באף אצטדיון טניס אחר בעולם – ושישה מטרים מפרידים בין צדדי המגרש לשורות הראשונות בקהל.

לשחק שם זו חוויה שונה לחלוטין; העין, שרגילה לקלוט את הכדור על רקע צר ומוגדר, קולטת בשאטרייה פרטים רבים יותר: שלטי פרסומת, ומושבים על גבי מושבים, גדרות ומדרגות ושערי כניסה. כדור הטניס הקטנטן נראה כמעופף בהילוך איטי על רקע האצטדיון המפלצתי. תוך כדי האימון עם בר, דודי הרגיש כי כל חבטה שלו חלשה, תלויה באוויר שניות ארוכות. איך אפשר להכות כאן מבעד ליריב? חשב. המגרש הזה עצום.

לפתע הגיע פדרר, כובע מצחייה של נייקי משוך מעבר למצחו (הלוגו שנושא את ראשי התיבות של פדרר, RF, החל לעטר כובעים רק ב-2006). הוא החליף עם דודי כמה מילות נימוס, בירך אותו על שצלח את המוקדמות, והחל באימון כשכובע המצחייה לא זז ממצחו. פדרר כמעט לא התאמץ באימון, חבט כדורים באיטיות, כמעט בעצלנות, כאילו הוא לא ממש התעורר.

כשהאימון הקצר תם, דודי החל לארגן את הציוד כדי לרדת מהמגרש. ארנו די פסקוואל, שחקן צרפתי ותיק שעלה למגרש כדי להתחמם אחריהם, צעק לעברו, "מה, אתה לא מבריש את המגרש?". מגרשי חמר דורשים הברשה באמצעות רשת גדולה, כדי לחזור למצבם הקודם לאחר כל אימון ומשחק. דודי הנבוך רץ מיד לרשת כדי להבריש את המגרש לכבוד השחקנים הבאים, ואז הבחין ששניים מעובדי התחרות באים כדי להבריש אותו בעצמם. זו הרי העבודה שלהם. "סתם, בצחוק," קרץ לו די פסקוואל.
פדרר לא שם לב למתיחה הקטנה, חשב דודי. או שבעצם כן?
***

מיכאל הסתובב כארי בכלוב במנהרה שמובילה לאצטדיון פיליפ שאטרייה, משחק בידו עם תג השם שהעניק לו פריבילגיות ייחודיות, כמו כניסה למנהרה שמובילה לאצטדיון שבה הסתובבו רק עובדי התחרות, שחקנים ומאמנים.

הוא חיכה לדודי כדי שיוכל להגיד לו "בהצלחה" לפני המשחק. הבן הקטן שלי משחק מול רוג'ר פדרר ברולאן גארוס, הוא חשב, ולבו התפוצץ מגאווה. הדקות עברו. לא דודי ולא פדרר נראו באופק. מיכאל הסתכל שוב ושוב על שעון הקיר. לא ייאמן, חשב לעצמו. אפילו בפריז מאחרים.
לפתע רעש מוזר חדר את מעטפת הריכוז שבה היה מיכאל שרוי. אלה היו אנשים. הרבה אנשים. הם מחאו כפיים וצעקו. מהאצטדיון, מן הסתם. למה הם צועקים? תהה.
"משחקון, פדרר," כרז מישהו רחוק בצרפתית. "פדרר מוביל 1:4".
פדרר מה? מוביל? על מי?

מיכאל החל לרוץ לעבר שער הכניסה, עבר אותו וראה את דודי ופדרר יושבים על הספסלים בהפסקה בין המשחקונים. למרות כוונותיו הטובות, מיכאל לא ידע שהקרביים של האצטדיון בנויים כמו בונקר מבוצר. אמנם ניתנה לו גישה לאזור השחקנים, אבל העלייה למגרש של הטניסאים מתבצעת ממנהרה תחתית ומבודדת אפילו יותר. בכל אותה עת שמיכאל התהלך לו במסדרון והתלונן בינו לבינו על כך שהצרפתים מאחרים, הוא פספס את תחילת המשחק, כי חיכה לפגוש את דודי במקום הלא-נכון.

בינתיים, על המגרש, דודי נאבק לא רק בפדרר: הגודל העצום של האצטדיון גרם לדודי להרגיש, בכל פעם שהגיש, שהכדור ממאן לעזוב את המחבט ומזדחל הרחק ממנו בקצב צב, נופל כטרף קל לידיים המהירות של פדרר. קו הבסיס שמעבר לרשת נראה רחוק מהרגיל, ויצר בראשו אשליה אופטית שלא משנה כמה חזק יחבוט, הוא לא יוכל להחטיא. מובן שזה לא היה נכון. הוא החטיא גם החטיא.

פדרר, מצדו, היה מורגל לחלוטין לשחק באצטדיונים גדולים. המארגנים דאגו שישחק רק בהם בכל טורניר, ושום אשליה אופטית לא הטרידה אותו. הרוח נשבה בחוזקה במגרש והפריעה לשני היריבים. שניהם שחקנים שאוהבים לקחת סיכונים ולא מפחדים לנסות לחבוט חבטות שובבות, שיכולות להיות מרהיבות או מביכות. אבל רוח חזקה משבשת תוכנית משחק כזו, וגורמת לשחקן לחזור לאינסטינקטים ההישרדותיים – לא לחשוב איך לשלוט בכדור, אלא איך לא לתת לרוח לשלוט בו.

וכמובן, היה גם את פדרר עצמו. בימים ההם פדרר היה בן 23, חטוב מתמיד, שרירי החזה שלו בלטו מבעד לחולצת הנייקי שהותאמה לו אישית, שערו הארוך והחלק התנופף מאחורי סרט נייקי לבן ומהודק לראשו, ללא קמט או רבב. בקהל ישבה לינט פדרר, אימו, לבושה בחליפה לבנה אלגנטית, נראית כאילו יצאה בזה הרגע מתוך ירחון אופנה יוקרתי. טוני רוץ', המאמן האוסטרלי של פדרר, שאימן בחייו ארבעה טניסאים שונים שדורגו ראשונים בעולם, ישב לבוש בסוודר אלגנטי של פילה (רוץ' עצמו מפורסם מספיק כדי שיהיה לו ספונסר משלו), צווארון של חולצה מכופתרת ומגוהצת היטב בקע ממנו.

פטריק מקנרו, ששידר את המשחק עבור ESPN, ציין שדודי נראה כמו נער הכדורים של פדרר. זו היתה הערה מרושעת שלא לצורך, אבל קשה היה שלא לחוש בהבדלים החיצוניים הברורים בין השניים; דודי ענד לאוזנו השמאלית עגיל חישוק עבה, ולצווארו שרשרת עם תליון עגול שנראית כאילו נרכשה בטיילת באילת. תסרוקת הקיפוד הבהירה שלו נראתה כמו של תיכוניסט, וחולצת הנייקי השחורה שלו (לפחות דבר אחד היה לשני השחקנים במשותף!) היתה גדולה עליו במידה, והשרוולים הקצרים-ארוכים שלה ירדו עד למרפקיו. 

נוסף לכל הצרות הגדולות – האצטדיון, הרוח, פדרר והאימפריה שמאחוריו – זה היה המשחק הראשון של דודי בחייו ברמת סבב ה-ATP הראשי. על אף ששיחק בחייו מאות רבות של משחקים תחרותיים, הרקורד הרשמי של דודי שנצבר בטורנירי צ'לנג'ר ופיוצ'ר עמד על אפס ניצחונות ואפס הפסדים, כאילו מעולם לא התקיים עד אותו מפגש מלחיץ מול פדרר.

לא רק עבור עולם הטניס דודי לא התקיים עד אותו רגע, אלא גם עבור הקהל הישראלי. מלבד האנשים שבסוד הדבר – המאמנים, היריבים, המכרים הקרובים – מרבית הציבור הישראלי לא שמע מעודו על דודי סלע, ומי שהכיר אותו ידע שהוא טניסאי רק על סמך דיווחים תמציתיים בעיתונות ובאינטרנט על תוצאות שלו בסבב הנוער. במקרה הטוב ידעו שמסתובב בעולם איזה ילד מקריית שמונה שיודע לשחק טניס.

עופר צפה במשחק ביורוספורט מביתו וכסס ציפורניים, ספק יושב ספק עומד, ונשען על קצה הספה. הוא כבר צפה בדודי משחק אינספור פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שבה יכול היה להרים את הטלפון, להתקשר להגיד לכולם בגאווה שידליקו טלוויזיה ויצפו בדודי משחק מול הטניסאי הטוב בעולם.

במשחקים חשובים תמיד מתגנב חשש קל שבקלים ללבו של כל טניסאי, שאיכשהו העניינים יסתבכו עד כדי כך שהיריב יאכיל אותו בבייגלה – סלנג שמתאר מערכה שמסתיימת בתוצאה 0:6.

פדרר הגיש ראשון, אך דווקא דודי ניצח בנקודה הראשונה, לאחר שהתרוצץ מאחורי קו הבסיס והחזיר שתי חבטות כף יד כבדות של פדרר, הצליח לעלות לרשת והרוויח מטעות לא טיפוסית של הטניסאי הטוב בעולם. הקהל מחא כפיים בשביעות רצון. דודי אמנם הפסיד במשחקון הראשון, אבל נכנס לעניינים מהר. במשחקון השני, שהיה משחקון ההגשה הראשון של דודי, פדרר הגיע לארבע נקודות שבירה.

למרות הלחץ, דודי נצמד לקו הבסיס ודבק בקו האגרסיבי והיצירתי; הוא תקף לאורך הקו כשהתאפשר לו, ניסה לחבוט דרופ-שוט, ואפילו הגשה וריצה לרשת. הנקודה היפה ביותר של דודי במשחקון היתה חבטת העברה נהדרת לרוחב המגרש מגב היד, שפדרר לא הצליח להשיב עליה. אחרי משחקון ארוך במיוחד, דודי שמר על ההגשות. הפחדים התפוגגו. השפלה של ממש לא תהיה פה.

עם זאת, פערי הרמות היו ניכרים, בעיקר בכל מה שקשור לטעויות; דודי, שהרגיש צורך ליזום כדי לא לתת לפדרר לשלוט במשחק, לקח הרבה יותר סיכונים מן הרגיל; תקף שוב ושוב, ורבים מההימורים התגלגלו לרעתו. למרות הפתיחה המוצלחת יחסית, פדרר ברח עם המערכה הראשונה בתוצאה חד-צדדית, 1:6, למרות שלא שיחק טניס מרהיב.

במערכה השנייה פדרר שיחק משחקון הגשה גרוע – ודודי עלה ליתרון מפתיע, 1:3. באותם רגעים דודי שיחק טוב וחבט כמה ווינרים נאים, כולל ווינר אחד מרהיב מגב היד לאורך הקו – מסוג הווינרים שפדרר עצמו הרוויח בזכותם את אהבת הקהל.

למרות ההובלה, דודי הרגיש שהוא עדיין מתקשה למצוא את עצמו; אם עמד קרוב מדי לקו הבסיס, הרגיש שהחימר מקפיץ את ההגשה של פדרר הרבה מעל גובה הכתף שלו, ולא מאפשר לו להחזיר את ההגשה בעוצמה. אם עמד רחוק, הרגיש שקל מאוד לפדרר לתקוף. אם ההחזרה שלו לא היתה מושלמת, פדרר דילג שמאלה באלגנטיות המפורסמת שלו והלם חבטת כף יד חזקה. דודי היה במגננה מתמדת. הוא ידע שאם יאבד את ההגשות, יהיה לו קשה מאוד לחזור לעניינים.

כשהוביל בשבירה, הלחץ גאה – והוא שוב החל הסתכן ולטעות יותר מדי. פדרר שבר בחזרה, ואז החל לרדת גשם.

בניגוד למשטחים אחרים, החימר סובלני לרטיבות וכמה טיפות לא בהכרח מבריחות את השחקנים מהמגרש. שיקול דעתו של השופט מכריע אם ניתן להמשיך לשחק. בדרך כלל ישנה מחלוקת בין הטניסאים, כשהטניסאי שהמומנטום לצדו רוצה להמשיך לשחק והשני לא. הפעם דודי ניגש לשופט וביקש להפסיק לשחק, אבל השופט סירב. כעבור כמה דקות הגשם פסק. לאחר שלוש שבירות ברצף, פדרר הגיש למערכה השנייה בהצלחה, והמשחק היה בשליטתו הבלעדית.

במערכה השלישית דודי כבר הרגיש מובס, לקח סיכונים פרועים יותר שהסתיימו בטעויות גדולות יותר, והמערכה היתה מהירה וכואבת. המשחק הסתיים בתוצאה 0:3 לפדרר: 1:6, 4:6, 0:6. בסיום המשחק פדרר ודודי לחצו ידיים והחליפו כמה מילות נימוס ליד הרשת.

למרות שהתוצאה שיקפה משחק חד-צדדי, דודי היה מרוצה. חוץ מהמערכה השלישית שבה לא נלחם מספיק, הוא נתן פייט לא רע, חבט כמה ווינרים יפים באחד מאצטדיוני הטניס היוקרתיים והמפורסמים בעולם, וכל חובבי הטניס בישראל צפו בילד מקריית שמונה מככב על מסכי הטלוויזיה שלהם.

בהחלט הספק לא רע לשעה וחצי באחר צהריים אפרורי בפריז.