ואמוס אחרון: פרידה מרפאל נדאל

רפאל נדאל "אימץ" אותי כשהייתי בן 8. הוא כמובן לא מודע לזה בשום צורה, ואין לו מושג שאי שם ב-2006, בשיאה של מלחמת לבנון השנייה ובין קטיושה לקטיושה, ישב מול הטלוויזיה בחיפה ילד קטן, שבדיוק התחיל ללכת לחוג טניס, וצפה בו לראשונה.

ובאותו היום במקלט, צפיתי לראשונה בשחקן ספרדי צעיר, בשנותיו הראשונות בסבב, רץ מצד לצד וחובט בנחישות מהפנטת שעומדת להפוך לכרטיס הביקור שלו. עם מבט דרוך, וסרט הדוק מידי שקשור על שיערו, הוא שאג את שאגת ה-Vamos הידועה, זו שעוד תטיל אימה על יריביו במשך שנים, וניצח.

עוד לפני המשחק הזה כבר הספקתי להתאהב בטניס, אבל באותו הרגע קיבלתי מודל לחיקוי, דמות להערצה, ועוד איזו דמות. ובאותו יום החל המסע שלי עם נדאל, דרך של כמעט 20 שנים, שהחלה כשהייתי שחקן בעצמי והמשיכה גם כשלא. דרך שלצערי נגמרת כעת באופן צפוי אמנם, אך כזה שעדיין תופס אותך לא מוכן נפשית להיפרד.

ובשני העשורים האלו, בין מלחמת לבנון השנייה לבין זו שכבר הוכרזה בתור השלישית, בכל תחנות החיים שלי בעצם, נדאל תמיד היה שם ברקע. בכל תחנה ותחנה. זרקו לי אירוע מהחיים שלי, ואגיד לכם בדיוק מה עשה נדאל באותה שנה, והיכן ראיתי את זה. מול טלוויזיות מרובעות וישנות בתחרויות במרכזי הטניס ברחבי הארץ, דרך עדכונים מההורים בטיולים שנתיים, לפטופ בשדה תעופה, פלאפון בבסיסים בצבא, עיירות חוף נידחות באוסטרליה, תקופות מבחנים באוניברסיטה, וכמובן פעם אחת מולו בארצות הברית באצטדיון עצמו, במציאות, מגשים חלום ילדות.

ומהרגע שנכרתה הברית שלי עם נדאל, לא הרשיתי לעצמי לפספס אף לא פסיק אחד מסיפור הקריירה המרגש והאגדי של אחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים. סיפור של נער אלמוני שהגיח לעולם הטניס בתקופת שיא תהילתו הבלתי מעורערת של פדרר, תקופה בה לא ניתן היה לדמיין שמישהו יוכל לערער את הדומיננטיות הזו. אבל נדאל כמו נדאל, לא נרתע ולא השפיל מבט. בצניעות מופתית, אך מבלי להתבייש, החל לחצוב בסיזיפיות הכה אופיינית לו את דרכו לפסגה. נקודה אחרי נקודה, פורהאנד אחרי פורהאנד, שאגה אחרי שאגה. 

וכך, לאט לאט, הנשיפות בעורפו של פדרר החלו להתקרב. תחילה אמנם רק בחימר, אך נדאל לא הסתפק בכך, ניתן היה לראות במבט הממוקד שלו שהוא יודע בדיוק מה הוא שווה. הווינריות יוצאת הדופן רק חיכתה להתפרץ. וכך הוא המשיך להתקרב, שנה אחר שנה, עד לנקודת השיא באותו משחק היסטורי בווימבלדון 2008, משחק הטניס הטוב בכל הזמנים לדעת רבים, בו הושלם המהפך. ניצחון על פדרר בממלכת הדשא שלו. יחי המלך החדש.

הסיפור המשיך, והאגדה המשיכה להיכתב. היריבים התחלפו, התארים המשיכו להיערם, השיאים להישבר, ואנו קיבלנו תצוגות טניס היסטוריות, אך כאלו שבאו עם מחיר כבד. הלחימה הבלתי מתפשרת, האינטנסיביות, היחס לכל נקודה כאילו היא האחרונה שישחק בחייו, החלו לשחוק את גופו. השרירים שלו, שבתחילת הדרך נתנו לו את הדלק לעשות ככול העולה על רוחו, לא עמדו בעומס, וגופו החל לבגוד בו. ניתוחים, פציעות, חודשים רבים מחוץ למגרשים. המאבק כבר הפסיק להיות מול פדרר, ג׳וקוביץ או מארי, והפך להיות נגד עצמו.

רבים בשלב זה ייעצו לנדאל להוריד הילוך, לשנות סגנון, או אפילו לוותר לגמרי. אבל הם פספסו את כל התמונה, ואת המהות שלו כאדם. כי מבחינת נדאל, אין אפשרות אחרת, זה או הכל או כלום. אין נקודה שמוותרים עליה, אין כדור שלא רצים אליו, אין קאמבק שאינו אפשרי. המגרש הוא המקום שבו הוא הרגיש בו כמו דג במים, המקום בו הוא מרגיש שליטה מלאה כפי שהוא אוהב, ושהחרדות וההרגלים הקפדניים שלו משחקים לטובתו.

אז הוא המשיך, לא מסתכל לאחור, לא מוריד את הרגל מהגז לרגע. הרוח שלו סיפקה עוד ועוד רגעים בלתי נשכחים, עוד תארים, אך גם עוד פציעות וסבל. והגוף בסופו של דבר, כפי שהזהיר אותו לאורך כל השנים, שבק חיים.

תפרוש כבר, אמרו כולם בשנתיים האחרונות בהן נדאל נהפך לצל של עצמו והחל להפסיד לטניסאים אלמוניים, זה לא שווה את זה. הגוף כבר לא מגיב לפקודות, וגם השיער שפעם היה מסודר בקפידה תחת הסרט, כבר איננו.

אבל הוא פשוט לא הצליח לשחרר, לא מסוגל להיפרד מהמשחק שהוא כל כך אוהב. כל עוד הוא עומד על שתי רגליו הוא יגיש לנקודה הבא, עד שיפנו אותו בכוח. זו הסיבה שהפך לאגדת טניס, וזו הסיבה שהסבה לו כל כך הרבה סבל, פיזי ונפשי, בסוף הקריירה. וזה מה שמרגש בו. כי מבחינתו, אין הבדל בין גמר ווימבלדון לבין סיבוב ראשון בטורניר נידח. אותה תשוקה, אותה לחימה, אותה ספורטיביות וכבוד ליריבים, אותה ג׳נטלמניות. אותה אש ואהבה לענף שנתן לו כל כך הרבה, ושהוא החזיר לו בחזרה כפליים.

ואם הוא החליט לפרוש כעת, כנראה שזה באמת הסוף, דרך ללא מוצא. התחנות הבאות בחיים שלי כבר יהיו בלי נדאל ברקע. הברית נשארת, וכמותה גם השיעורים לחיים והזיכרונות משני עשורים שלמים, אבל הדרכים מתפצלות.

לא נורא, פרשנים טוענים. יש את אלקרז עם הטניס המחשמל, וגם סינר מעולה. אחלה יורשים. אבל בשבילי, ובשביל רבים נוספים, טניס כבר לא יהיה אותו הדבר. אז כן, שחקנים חדשים יגיעו, ירוצו מהר יותר ויחבטו ווינרים חזקים ועוצמתיים יותר. אבל אף אחד מהם לא יניח את הבקבוק בדיוק בנקודה הנכונה, יסדר את המכנס, ינגב את הזיעה מהפנים, יניף את המחבט מעל הראש וישאג ואמוס, מכל הלב. 

אף אחד לא יהיה נדאל.