כל שנה היא מיוחדת בדרך שלה. מאות ספורטאים לוקחים חלק בכל תחרות, אבל רק מעטים הופכים לבלתי נשכחים. שיאים נשברו, אלופות חדשות הניפו צלחת, ומתוכם בחרנו את חמשת הספורטאים הגברים שעשו לנו את השנה. חושבים אחרת? טקבקו.
מקום חמישי - נייט רובינסון
נכון, הוא לא צבר, אבל הקוצים שלו דקרו כל פינה בכדורסל הישראלי בשנה החולפת. פתאום ככה סתם, באמצע העונה הבלתי נגמרת הזו, הוא הופיע. גוש בגודל 175 סנטימטרים של כריזמה. אדם שגדול מסך חלקיו, פנקס כרטיסים מהלך.
רובינסון הפך את הליגה, שיגע אותה, ושלח את הפועל ת"א לפסגת המועדונים הכי מסקרנים בישראל באותם ימים. הוא פשוט היה מעניין. העיניים לא ירדו ממנו ולא משנה אם דונטה מולו נתן את משחק חייו, רובינסון שאב מהאולם את כל הנוכחות. ב-77 ימים שהיה כאן, השד הטזמני הספיק להעביר את אוהדי הכדורסל את כל קשת הרגשות. אהבה, כעס, שנאה, פחד, עצב, עצבים, חמלה, שמחה.
השם הגדול שלו העניק לו את מלוא הזכות להתנשא, לזלזל, לשבת עם ג'וינט על הספסל, אבל לא. מלך ההטבעות של ה-NBA שלוש פעמים, הגיע לכאן עם הרגליים מחוברות לאדמה. הוא דיבר, תיקשר, צחק, נתן משחקים לפנתיאון, עמד על הרגליים גם כשישב בצד, נשם את הפועל כאילו גדל על הקרשים באוסישקין. איזה כיף היה.
נקודה אחת בלבד עומדת לרעתו – האלימות. היצרים של רובינסון אולי הגדילו את הנפח שלו בכל משחק מבחינה תקשורתית, אבל השאירו חותם שלילי על התקופה שלו פה. זאת החבילה, ועדיין, כנראה שרובנו היה מסכים לקבל את המתנה הזו שוב.
היה הלהיט של הליגה. רובינסון (לירון מולדובן)
היצרים של הכוכב השאירו חותם שלילי (לירון מולדובן)
מקום רביעי - ערן זהבי
פעם ערן זהבי וצ'אק נוריס ערכו התערבות מי יותר חזק והמפסיד נאלץ להתחפש לטקסס ריינג'ר כל החיים שלו.
ערן זהבי לא זוכה בתארים, התארים זוכים בו. ערן זהבי יכול לכבוש בלי כדור. ערן זהבי לא קופץ בחבל, החבל מסתובב סביבו. ערן זהבי ספר עד אינסוף. פעמיים. אם לא היה צ'אק נוריס, בדיחות צ'אק נוריס היו נכתבות על ערן זהבי.
היחיד בין החמישה שמדבר במספרים. הוביל לבד לגמרי את מכבי ת"א לליגת האלופות, שבר את שיא השערים של ניסים אלמליח, מונה לקפטן הנבחרת ושלח את עצמו באקזיט לצ'יינה. מעולם, אבל מעולם, לא בלט שחקן ישראלי מעל האחרים באופן כל כך מובהק. מעולם, אבל מעולם, לא השפיע שחקן ישראלי אחד באופן כל כך קיצוני על הליגה.
בבחינה האנושית, לזהבי הייתה שנה אמביוולנטית. בצד הימני, התבטאות אומללה בסכנין, ובצד שמאל - מפגש עם שמעון פרס ז"ל שהעניק לו את התואר המחייב "שגריר של שלום" והזכיר לו את מעמדו וחשיבותו בספורט הישראלי. תמיד יהיה סביבו קונצנזוס של הישגים ואפס קונצנזוס בכל תחום אחר, אבל מהחומרים האלה בדיוק - עשויות אגדות.
שגריר של שלום. זהבי
הפך לקונצנזוס של ממש (יוסי שקל)
מקום שלישי - אמיה טגה
טומי סמית' וג'ון קרלוס והאגרופים הקמוצים במכסיקו סיטי ב-1968, מוחמד עלי, לברון, קיירי אירווינג, קווין גארנט ודרון וויליאמס וחולצות עם הכיתוב "I CAN'T BREATHE", קולין קאפרניק והסירוב לעמוד בהמנון, אמיה טגה.
אז כן, טגה לא אמריקאי ולא מפורסם, הוא גם לא עשיר כמוהם ויש לו פחות מה להפסיד. ועדיין, ספורטאי שבוחר לנצל את מעמדו ואת הבהובי המצלמות המופנים ממילא לכיוונו, כדי לקדם את המלחמה באפליה ובגזענות - הוא ראש לאריות.
יהיו המספרים שלו אשר יהיו, לא אכפת לי כמה הוא גדול או קטן בתור כדורגלן, האומץ שלו לעמוד מול חוקי ההתאחדות, לכתוב באותיות קידוש לבנה את אמונותיו ולעמוד זקוף ואיתן על עקרונותיו, הפכו אותו לאחד האנשים המשמעותיים בכדורגל השנה. זו הייתה מחאה שקטה, רגועה, קטנה. הוא לא הפך שולחן, אבל הוא הפך את הבטן.
הפך את הבטן. טגה
מקום שני - דודו גורש
בא בן אדם בגיל 36 ועושה הכול הפוך. אמור לפרוש - מגיע לשיא. חייב לרדת ליגה - לוקח אליפות. אמור להתעייף, לשבת בצד, לנוח, לאבד את הכושר - רץ, זז, מזיע, מזנק כאיילה קלילה בעליה תלולה במצפה הילה.
דודו גורש הוא סופרמן. מחד גיסא - קלארק קנט. היקום לעג לו, קראו לו "החוליה החלשה" בבאר שבע, אף אחד לא האמין ששוער שמעולם לא התמודד בקבוצה עם שאיפות מעל המקום העשירי, יכול להוביל (כן, להוביל) קבוצה לאליפות היסטרית. מאידך גיסא - כשהוא שם את הכפפות זה קרב אגרוף לכל דבר. הוא שם, נוכח, נמצא, מנהיג, מחויב עד עמקי נשמתו.
24 שערים בלבד הוא ספג בעונה האחרונה, אבל הנתון האהוב עלי ביותר על דודו גורש לא קשור רק לשנת הקסם של ב"ש. קבלו את זה: על כל 19 שנותיו כשוער בוגרים, גורש ספג פעם אחת בלבד כרטיס אדום. פעם אחת, אי שם בלאומית בשנת 2006.
כבר עשור שהוא לא עשה עבירה טיפשית ברחבה ושלח את עצמו לספסל האחורי באוטובוס ואת היריבה ליתרון, וזה כש-"לצידך" עומדת ההגנה האימתנית של הפועל עכו. הרי לכם התכונה החשובה ביותר עבור שוער - אחריות. מה צריך לבקש יותר מזה? כל שחקני ב"ש אשתקד ראויים למשבצת הזו - גורש ראוי מכולם.
סופרמן. דודו גורש (אלן שיבר)
מגיע לכל ב"ש, אבל לגורש יותר מכולם (אלן שיבר)
מקום ראשון - אורי ששון
לא, ממש לא בגלל המדליה. להיפך, המדליה מטשטשת את הסיבה האמתית שבגללה אורי ששון התיישב בפסגה. גם אם לא היה זוכה בה, הוא היה ספורטאי השנה שלי.
אורי ששון בראש הפודיום כי הדרך עד למדליה הייתה מופת של אנושיות, זיקוק נדיר של כל ערכי הספורט הנעלים עליהם אנו שואפים לחנך את ילדינו. סבלנות וסובלנות, כבוד הדדי, השקעה, תקומה, יצירתיות, חתירה לניצחון, משמעת, עבודה, אהבה. הספורט אולי בנוי ממספרים, אבל הם לא עמוד התווך שלו, הערכים הם הדבק שלו. הספורט הוא כר הדשא עליו אנו בונים את עתידנו ואורי ששון הוא הממטרה.
לילדיי אראה את הקרבות של הג'ודוקא עד למדליה. אראה להם איך הושיט יד לשלום מול היריב המצרי, אראה להם את האכזבה בעיניו למרות שידע שיריבו יסרב ללחוץ יד, אראה להם איך לקח את טדי רינר לטיול על הכתפיים, אראה להם איך נלחם עד טיפת הדם האחרונה, אראה להם את הצנעה, את הפשטות, את ישראל שאנחנו חולמים עליה. בסוף, אני גם אראה להם את הפודיום, כי יש לנו רק 9 כאלה בהיסטוריה.
סמל לשלום (afp)
ששון. זו ישראל שאנחנו חולמים עליה (getty)