צפו בכתבת הווידאו שבנגן למעלה
(קרדיט על התמונה הראשית: עמוד האינסטגרם "AtOlami | عالمي | את עולמי", טל שטח)
מודי. יותר מהכל הוא היה איש של מילים: מדויק, חד - הפאנץ' תמיד במקום המושלם. המילים שלו דיברו גבוה ונמוך בו זמנית, הן הלכו לעומק לרוחב. הן נבעו ממנו בכישרון עצום, והוא ליטש אותן באהבה.
מודי היה איש של מילים. ועכשיו, אין מילים שיכולות לתאר את מי, ומה, שהיה בשבילנו. מודי היה ערוץ הספורט, וערוץ הספורט היה מודי. בדמותו הוא יצר את השילוב המופלא של ספורט, תרבות ומוזיקה. הוא הביא את הסטנדאפיסט שבו, את איש התיאטרון שבו, למחוזות ההצגה שבמגרש.
כן, גם בשבילו כדורגל היה עניין של חיים ומוות, אבל אם אפשר לצחוק תוך כדי, אז כדאי, ואף מומלץ. את הכדורגל הישראלי הוא הכיר טוב-טוב מהיציע, כאוהד הפועל חיפה. לפעמים הכדורגל פה היה רחוק מאוד מהזוהר של אירופה, אבל מודי היה הכי מחובר אליו שאפשר.
הוא הבין יותר טוב מכל אחד אחר שהכדורגל מגלם את הסיפור שלנו בארץ הזו. ההיסטוריה, הפוליטיקה, המתח שבין הפרט לקולקטיב, השסעים שבחברה. הוא גם הבין שלצד כל אלה, הכדורגל יכול לספק את האסקפיזם והתקווה שכל כך נחוצים לנו.
מודי ידע לספר סיפורים. ולא רק בספורט, בהכל. הוא סיפר את הסיפור של כביש 90, הוא סיפר את הסיפור של הקיבוץ. הוא סיפר את הסיפור של תל אביב. הוא סיפר את הסיפור של ההומור היהודי. הוא ידע שבסוף - זה הכל אנשים.
וכמה שהוא אהב לשיר. הרי כבר בדיבור שלו היתה מנגינה, ייחודית רק לו. בשנים האחרונות הוא הקליט עם חברו יוסי פרץ שירים שהם אהבו לשיר.
והיה את מודי שלנו. של האנשים שעבדו איתו ואהבו אותו. הוא גרם לנו לצחוק, גם כשהוא לא התכוון. הוא תמיד נתן זווית אחרת לשיחה, כזו שאף אחד לא חשב עליה. הוא גרם לנו להיות טובים יותר, לא כי הוא ביקש, אלא פשוט כי הוא היה הוא - מודל של מקצוענות.
בגמר ליגת האלופות בשבת, מודי סיפר סיפור בפעם האחרונה. ועכשיו הוא איננו, ואין מילים שיכסו על החלל. רק צלילים של שקט שהשאיר אחריו איש אהוב כל כך.