50 שנה אחרי, העולם מתכנס לזכור: בשעה זו, נערך הטקס הממלכתי לציון טבח י"א חללי מינכן, שנערך בדיוק היום במסגרת המשחקים האולימפיים שנערכו בשנת 1972. בטקס שנערך היום (שני) נשאו דברים נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי תומאס באך וגם אנקה שפיצר בשם משפחות הנרצחים.
הטקס התקיים לאחר שנים ארוכות של מאבק מצד המשפחות, שחיפשו לרגע של הכרה מצד ממשלת גרמניה, שזמן רב הכחישה את האירוע. היום, גרמניה הרשמית באה על מנת - סוף סוף - להכיר בגודל הטרגדיה, ולקחת אחריות.
נשיא גרמניה, פרנק וולטר שטיינמאייר, פתח בדבריו עם הקראת שמות י"א הנרצחים והוסיף: "רצינו להיות מארחים טובים, אך לא עמדנו באמון שנתנו בנו הספורטאים הישראלים. הם לא היו בטוחים, לא היו מוגנים, הם עונו ונרצחו על ידי טרוריסטים. לא היינו מוכנים לפיגוע מסוג זה, בעוד שהיינו צריכים להיות מוכנים לו".
שטיינמאייר הוסיף: "ב-1936 הנאצים עשו מופע בומבסטי וניצלו ללא בושה את הרעיון האולימפי למטרות הנאציות. מינכן 1972 היתה אמורה להיות התיקון של 36', הרפובליקה רצתה להציג עצמה כחברה פתוחה, ליברלית, מודעת ומכירה את ההיסטוריה. היתה שאיפה להציג משחקים עליזים בגרמניה חדשה שהשאירה מאחוריה את העבר. היתה אחריות של המארחים על הספורטאים, כולל ישראל - אותה ישראל שהיתה מוקפת שנאה מהיום הראשון לקיומה".
"לקח חשוב ממינכן 72", סיכם שטיינמאייר, "הוא שעלינו להלחם בכל צורה באנטישמיות ואלימות אנטישמית, זו אחריות שלנו ותישאר כך כמדינה דמוקרטית, עלינו להיות מוכנים להגן על עצמנו. חופש וביטחון לא ניגודים אלא משלימים זה את זה. עלינו לעמוד על המשמר מפני אויבי הדמוקרטיה פנימיים וחיצוניים".
"לא היינו מוכנים". שטיינמאייר (Photo by Sven Hoppe/picture alliance via Getty Images)
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נאם גם הוא ואמר: "גם בחלוף 50 שנה מהרצח המחריד של 11 הספורטאים הישראלים, כאן באכזריות בלתי נתפסת ובדם קר, הכאב הוא נצחי. אירוע נורא נותר כפצע שממאן להירפא. התקשנו להאמין שספורטאים, שופטים, מוחזקים על ידי טרוריסטים על אדמת גרמניה. אף על פי שהייתי נער צעיר, אני זוכר את הבוקר הנורא, נסעתי עם אבי לבית הספר ושמענו יחד ברכב את החדשות המחרידות בנשימה עצורה".
"הטבח הברוטאלי שגדע את חייהם של הספורטאים ושל שוטר גרמני היה טרגדיה אנושית אדירה, של רמיסת ערכי מוסר וצדק, מחיקת כבוד האדם של אובדן צלם אנוש. הרגע שבו כבה הלפיד האולימפי. הוא חילל את הקדושה של האולימפיאדה, והכתים את דגלה. דגל חמש הטבעות לעולם לא יהיה כפי שהיה".
"לצערן וכאבן של משפחות הקורבנות, על אובדן יקיריהם, לייסורים והצלקות הטראומטיות התווספו כאבי אדישות, והפניית עורף. שנים שנשכחה אמת פשוטה: זוהי לא טרגדיה ישראלית ויהודית, אלא טרגדיה עולמית, שצריך להנציח בכל אולימפיאדה, וללמד לקחיה מדור לדור - כזו שמדגישה לנו שאין דבר הפוך יותר מספורט, מאשר הטרור. ואין הפוך מהטרור מאשר הרוח הספורטיבית".
אנקי שפיצר, אלמנתו של הסייף אנדריי שפיצר ז"ל: "אחרי 50 שנים הגענו למטרות שלנו, אבל אתה עדיין לא איתנו ואף אחד לא יכול להחזיר אותך. כשהרגו אותך, הרגו חלק ממני. הרגו את החלומות שלנו, את העתיד שלנו. היה לנו אחד את השנייה וילדה קטנה, שהיא כבר מזמן לא קטנה. היא גדלה להיות אישה טובה ורגישה, היית כל כך גאה בה.
"אני גאה מאוד שגידלתי את הילדים שלי בלי שנאה בליבם, בדיוק כמו שהיית רוצה. הדרך שלנו הייתה ארוכה ובודדה, אבל לחשוב עליך קשור בידייך וברגלייך נתון לחסדי הרוצחים שלך, קשה לי".
"היית חושב שגרמניה תעשה כל שביכולתה כדי למנוע עוד דם יהודי שיישפך על אדמתה, שגם כך ספוגה בדם. ליבי לעולם לא יחלים".
זיכרון משותף, 50 שנה אחרי (הוועד האולימפי הישראלי)