אני צופה בבעתה בהתפרצות של אוהדי בית"ר ירושלים לכר הדשא בגמר הגביע, מקשיב לכל הפרשנויות וההסברים, לא נרגע, ומבין שחסרה לי אבחנה אחת חדה שתשים את כל החרפה הזו במקומה – האבחנה של מודי ז"ל.
- הערב ב-19:30 ב-5SPORT: תכנית מיוחדת לציון שנה למותו של מודי בר-און
אני מתבונן בסערת נפש בעימות המכוער בין שחקני הפועל באר שבע למכבי חיפה באיצטדיון טרנר, מנסה להפנים מה מתרחש לנגד עינינו, וכיצד ימים ספורים לאחר מכן ההתאחדות לכדורגל הופכת עצמה ללעג ושנינה עם גזר דין מגוחך, חסר משמעות ופאתטי שאיננו מעלה ואיננו מוריד ממצבן – ואני מייחל למילותיו הנוקבות של מודי שיעשו לנו סדר וצדק.
אני מביט בהשתאות על ארלינג בראוט האלאנד והדרקון רושף אש הכדורגל המתקרא מנצ'סטר סיטי, ומנסה לדמיין את תחפושת החיקוי הנורבגית של מודי ואת מונולוג הדבש והעוקץ שלו על הנושא.
אני משקיף בגאווה על המחאה האזרחית נגד ההפיכה המשטרית, ובין המפגינים והנואמים נפקדת דמותו של איש אחד ומיוחד, רודף צדק ושלום, גאון המילה והתיחכום, אשף ההומור, הפואנטה ושורת המחץ – מודי בר-און. אולי הוא לא יכול היה להשפיע יותר מכולנו, אבל לבטח הוא היה הופך את הייאוש לנוח יותר, ואת נחישותנו לעזה שבעתיים.
כי בזמן הקצר (הכל יחסי) שמודי לא עימנו, התהפכו כאן כל כך הרבה יוצרות, וכולן זעקו לעזרתו, למנהיגותו, לקולו ולשפיותו של האיש שתמיד הוביל אותנו בחוכמה ובאובייקטיביות. בשלווה ובקור רוח. באמירות נוקבות, אך מעולם לא מתלהמות. בפאנצ'ים שהיו מצחיקים בטירוף, אלמלא היו כה עצובים.
כל דבר מזכיר אותך. מודי ז"ל
אריה מליניאק כתב ש"גם במדינה בה אין תרבות ואין ספורט, מודי בר-און הוכיח שאפשר לעשות תרבות ספורט". עוזי דן הוסיף ש"מודי הוכיח עד כמה הספורט יכול להקביל לכל האהבות האינטלקטואליות ואינטליגנטיות שלנו, אם רק מטפלים בו נכון". ומודי טיפל נכון, ואף הדגים בפנינו מהו טיפול "נכון".
למודי לא היה ולא יהיה תחליף. ובכל זאת, הוא הותיר מאחוריו את מורשת הנכון והאפשרי. הוא היה הלפיד בראש מחנה שרק הלך וצמח וגדל והתחיל להבין, ואחר כך גם להאמין, במסע המרתק והבלתי מובן מאליו הזה.
מודי היה מגדלור, אבל האור שהוא הפיץ לא גווע ולא כבה יחד איתו. אדרבא, הוא קנה נחלה ונמצא בכל פינה של שידורי הספורט בישראל. בערוץ הספורט לא עבר אפילו יום אחד מאז לכתו של החבר הכי טוב והכי מחונן שלנו, שבו רוחו וההשראה שלו לא ריחפו בליבנו, מוחנו, חדרינו, מסדרונותינו וכמובן אולפנינו.
וזה לא רק בליגת האלופות. נכון שכאן, מדי ערב ארוך, מגוון ומלהיב, דמותו הנעדרת של מודי זוכה לחשיפה הגדולה ביותר – במחשבותינו, יצירתנו, דברינו והתייחסותנו הישירה או עקיפה. אבל "מורשת מודי" מזמן כבר לא מוגבלת לאולפן הצ'מפיונס ליג. ממש לא.
התורה שלו, המנטרה וההומור השנון שלו, נשקפים, פה ושם, שם ופה, מהרבה מאוד פריימים של כל השידורים וכל התכניות. ההילה שלו, שעימה הוא האיר את הדרך השונה, האלטרנטיבית, לעשיית ספורט בטלוויזיה ולהרמוניה בין כל סוגי האנשים והתרבויות – ממשיכה להציף את המנהלים, העורכים, המפיקים והשדרנים בזוהר שלה.
לכן, כבר אחרי שנה אחת ראשונה וקשה כל כך בלי מודי, אפשר אולי להתנחם בהכרה הבאה: הוא בלתי נשכח. אין שום מצב שבו התרומה של הענק הרוחני-תרבותי הגדול ביותר בתולדות שידורי הטלוויזיה בישראל, תתפוגג, תתמסמס ותצנח בסופו של דבר אל תהום השיכחה.
מי שהתמזל מזלו ונכח לפני כשבועיים במופע המחווה הפנטסטי למודי במסגרת פסטיבל דוק-אביב, יבין אולי ביתר קלות את המסקנה המתבקשת. מודי וכישרונותיו הפנומנליים התפרשו על פני הרבה מאוד תחומים, ובכל אחד מהם הוא תקע יתד עליה שלט "נכס צאן ברזל".
הרגע בו נכדו ג'וליאן בן ה-5 עלה לבמה כדי להשתתף בקריאת הסיפור הנפלא שמודי כתב לו, לא היה רק אחד המרגשים בפנתיאון בר-און, אלא אף הדגיש כי עוד לא סיימנו לחוות את מגוון היכולות וגודל האוצרות שהאיש הדגול והאהוב הזה הוריש לנו. ולא נסיים לעולם.
בלתי נשכח. מודי