ברח מהנאצים והגה את המשחקים הפראלימפיים

כל ימי השואה שונים זה מזה. גם הפעם נעמוד בצפירה, נזכור את הטבח המזעזע שביצעו הנאצים ב-6 מיליון מבני עמנו ואת סיפורי הגבורה השונים, מיאנוש קורצ'אק ועד מרד גטו ורשה, אבל אנחנו לא נחווה אותם באותה דרך. כי אנחנו השתננו. זה נכון בקשר לכל יום ויומו, ובטח במקרה המורכב של היום הקדוש הזה.

לכן הפעם, לצד הסיפורים הקבועים על מעשי הגבורה ועל מעשי הזוועות של הנאצים, רצינו להביא לכם משהו קצת אחר. סיפור על הרוח האנושית במיטבה. סיפורו של נוירולוג יהודי שנולד בשטחי גרמניה, ברח מהנאצים, התמחה בפציעות בעמוד השדרה והפך למי שייסד את האירוע שמסמל, יותר מכל דבר אחר בספורט ואולי בכלל, את חגיגת החיים. זהו סיפורו של לודוויג גוטמן.

לודוויג גוטמן נולד ב-1899 בשטח הרייך השני, בחבל בדרום פולין שנקרא שלזיה. בגיל 18 הוא התנדב בבית חולים, פגש כורה פחם עם שיתוק בעמוד השדרה והתאהב בתחום. בהמשך הוא שירת בצבא הגרמני לתקופה קצרה, וב-1919 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת פרייבורג.

גוטמן הפך לנוירולוג ב-1925, בגיל 26 ושנים ספורות לפני המצאת הפניצילין. הוא נחשב לאחד הנוירולוגים הטובים ביותר בכל אירופה. הוא מונה בגיל צעיר לתפקיד מנהל בית החולים בוורשה, במקביל לעליית הנאצים לשלטון. ד"ר גוטמן לא הסתיר את יהדותו, מה שפגע אנושות בהמשך הקריירה שלו.

חוקי נירנברג הובילו לכך שהוא היה צריך לשנות את מקצועי ולא היה יכול לשמש כרופא או כמרצה באוניברסיטה, ובסופו של דבר הורשה, כיהודי, לעבוד כמנכ"ל בית חולים שמטפל אך ורק ביהודים אחרים. גוטמן בנה לעצמו שם, אך דחה מספר הצעות להגר מוורשה מתוך אמונה כי הנאציזם הוא עניין זמני. בהתחשב בכך שאחרים עזבו, הוא הפך לראש קהילת הרופאים היהודית בוורשה.

שינה חיים לרבים (Getty)

השינוי החד הזה הוביל למעשה הגבורה הראשון של גוטמן, בליל הבדולח. הוא הורה לצוותו בבית החולים היהודי לקבל כל מטופל, בלי כל שאלה או בדיקות רקע. ביום העוקב הגסטאפו הגיע לבית החולים, ואז ד"ר גוטמן ניסה לשכנע אותם, מקרה אחר מקרה. מתוך 64 אנשים שאושפזו בבית החולים, הוא שינה את חייהם של 60 שלא נשלחו למחנה ריכוז כבר אז, עוד לפני שנורה קליע אחד במלחמת העולם השנייה.

חודשים ספורים לאחר ליל הבדולח, בתחילת 1939, גוטמן ומשפחתו החליטו לעזוב את שטחי גרמניה הנאצית. זה לא היה כל כך פשוט, כמובן. גוטמן ניצל את מעמדו כרופא מומחה ואף קיבל ויזה מטעם השלטון הנאצי (!) כדי לטפל בחבר של הדיקטטור ששלט דאז בפורטוגל, אנטוניו דה אוליביירה סאלאר.

הוא היה אמור לחזור דרך לונדון, בה גוף שמסייע לפליטים דאג להשארתו. גוטמן קיבל 250 פאונד (כ-20 אלף במונחים של היום) כדי לשרוד, כשנותרו לו מזוודות ותו לא. הוא מצא עבודה בבית חולים אנגלי, גר עם המשפחה בחדר בתוך אוניברסיטה והצליח לבנות חיים חדשים, כשהקהילה היהודית באוקספורד גדלה והפכה למלאה באנשי מקלט שברחו מהנאצים.

לאחר שהמלחמה פרצה בספטמבר 1939, גוטמן ומשפחתו התחבאו בבית של הלורד לינדזי, מחשש לתגובה הציבורית. תוך זמן קצר, הממשל האנגלי הבין כי הוא צריך את גוטמן. אחוז התמותה לאחר פגיעות בראש ובעמוד השדרה עמד על 80% באותה תקופה רחוקה, ותוחלת החיים לאחר פגיעת ראש או פציעה בעמוד השדרה עמדה על שלושה חודשים.

ב-1941 גוטמן, שלאורך כל הזמן הזה המשיך לחקור ולטפל בעידוד בריטי, הציע להקים מרכז ייעודי לפגועי ראש. בסופו של דבר הממשל הבריטי מצא את מקורות המימון לזה, בזמן מלחמת העולם, וב-1943 הוא הוצב כראש מרכז סטוק מנדוויל. מרכז שככל הנראה הוקם מראש מתוך מחשבה על מתקפת הנגד של בעלות הברית, שאיימה לעלות בקורבנות רבים. גוטמן ביקש, וקיבל, חופש מוחלט בטיפול בפציעות בעמוד השדרה.

גוטמן והמלך צ`רלס (Getty)

כחלק מאותה גישה מהפכנית של גוטמן, הרופא הטוב, הוא האמין שמי שעברו פגיעות ראש יכולים להשתלב מחדש בחברה, בין היתר בעזרת טיפול רפואי מתקדם יותר ממה שהיה נהוג בזמנו, והציב במקום הראשון את הספורט. גוטמן האמין בספורט כמה שמצד אחד בונה חוסן פיזי, ומצד שני בונה חוסן נפשי ומעניק לנכים משמעות, בטח לנכי מלחמה ששילמו את המחיר הגדול ביותר שאדם יכול לשלם.

"פעם מטופל אמר לי שהוא מחכה שאלוהים יקח אותו", סיפר גוטמן ב-1962. "אמרתי לו שבזמן שזה קורה, הוא יכול להתאמן". בעזרת שילוב יוצא דופן בין עקשנות לאמפתיה, וצעדים שנתפסים רדיקליים גם במונחים של היום כמו איסור על משככי כאבים, ד"ר גוטמן הוביל לשינוי עצום ביחס לפצועי עמוד השדרה. מעבר מהשתקה או אפילו הזנחה, לשיקום. כל זה, אגב, בשנים בהן רבים מקרוביו נספו באושוויץ.

גוטמן שלט בכל פרט בסטוק מנדוויל, כשהרופאים שעבדו תחתיו סיפרו שהוא הגיע לבקר מטופלים באמצע הלילה ואף עקב מקרוב אחרי עבודת המנקים. העבודה שלו כללה בעיקר הצבת מטרות קרובות שהשתנו עד לשיקום, במה שלמעשה הפך לסטנדרט בתחום. כל אדם שעובר שיקום רפואי, ברמה מסוימת, מושפע מד"ר גוטמן.

כחלק מאותה גישה טוטאלית, כאמור, הוא הציב דגש על הצד המנטלי. פצועי המלחמה החלו להתחרות זה בזה בענפי ספורט, וב-1948, ארבע שנים לאחר הקמת המרכז, היו משחקי סטוק מנדוויל הראשונים.

המשחקים כללו 16 משתתפים בלבד שהתחרו בחץ וקשת, במה שנתפס כפורץ דרך. ארבע שנים לאחר מכן הצטרפו פצועי מלחמה הולנדים, ושמונה שנים לאחר מכן (ב-1960) כבר המשחקים הפכו לאולימפיאדה לכל דבר. האולימפיאדה הפראלימפית הראשונה.

גוטמן הספיק לבקר מאז מספר פעמים בישראל, כשהוא ניהל את מרכז סטוק מנדוויל עד שיצא לגמלאות בגיל 67 וקיבל תואר אבירות. שנה לאחר מכן הוא היה מי שהביא את המשחקים הפראלימפיים של 1968, בפעם האחרונה בה הם התקיימו מחוץ לכפר האולימפי, לישראל.

רגע אנושי אדיר. עמי דדאון צועק את התקווה

זה כמעט בלתי נתפס. 23 שנה בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, 750 בעלי מוגבלויות מתחרים זה בזה בעשרים ענפים שונים במדינה היהודית בת העשרים. יגאל אלון פתח את המשחקים שנערכו בין היתר באצטדיון גבעת רם ובאצטדיון רמת גן.

בביקוריו החוזרים בישראל, כפי שסיפר בועז קרמר בראיון לאתר הגרמני Tassespigel, גוטמן הקים את מרכז הספורט הפראלימפי הראשון בארץ. הוא כנראה אחד האנשים המשפיעים ביותר על ספורט הנכים הישראלי, מה שהפך לנדבך מרכזי בחייהם של רבים, כולל חלק מגיבורי המלחמה האחרונה.

סר פרופסור לודוויג "פופא" גוטמן הלך לעולמו בגיל 81. מי שנולד בתקופת הרייך השני, הציל כ-60 יהודים בליל הבדולח, ברח מהשלטון הנאצי בזמן שנסע לטפל בדיקטטור ומצא מקלט בבריטניה הותיר אחריו שני ילדים, כ-150 פרסומים בכתבי עת רפואיים ואת המשחקים הפראלימפיים. באלה שהיו ממש בקיץ האחרון בפריז השתתפו לא פחות מ-4,400 אתלטים מ-170 מדינות. חלקם, כמו עמי דדאון ומורן סמואל, הצליחו לרגש מדינה שלמה.

רובם המוחלט, כנראה, לא שמע על גוטמן. בזמן שפייר דה קוברטן זכור לכל בתור מחיה המשחקים האולימפיים, גוטמן כמעט ונשכח. הזיכרון האמיתי שלו, כך נדמה, יישאר עם מטופליו.

דאז וולטון, ילידת 1947 שייצגה את בריטניה חמש פעמים במשחקים הפראלימפיים, אמרה ש"הוא שינה את העולם עבורנו. החזון שלו היה מהפכני, הוא שינה את כל עולם הספורט עבור בעלי המוגבלויות". ככה, למקרה שתהיתם, נראה ניצחון.

ברח מהנאצים והגה את המשחקים הפראלימפיים

לודוויג גוטמן נולד בדרום פולין, נרדף על ידי הנאצים במלחמת העולם השניה, הציל יהודים והיה פנומן רפואי שהצליח לשקם פצועי מלחמה דרך הספורט. זה סיפורו יוצא הדופן