$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

לאן מכאן? המסקנות מיורובאסקט הנשים

הפסדי הנבחרת בטורניר הם לא אינדיקציה לפוטנציאל הענף בישראל. דעה

איתי קאשי
איתי קאשי   19.06.23 - 10:37
Getting your Trinity Audio player ready...

"אבל אל תפתח ציפיות", הוא משפט שכל אחד כנראה שמע בחייו לאחר שקבע תוכניות לתאריך עתידי. בלא מעט מקרים זה יכול להוביל למלכוד די מעצבן, שכן מרחק של זמן מייצר באופן טבעי ציפייה חיובית, ויחד עם זאת, אי אפשר להגיד שלא קיבלנו תמרור אזהרה מקדים. קמפיין יורובאסקט הנשים של נבחרת ישראל שהגיע אמש (ראשון) לסיומו, מתכנס בהרבה מובנים לאבחנה הזו.

קצת יותר משנתיים חלפו מאז הוכרז על האירוח החלקי של האליפות בארץ, ואיגוד הכדורסל עשה כל ביכולתו כדי להוציא מהתחרות הזו את המקסימום. עיצוב מחודש של אולם הדרייב-אין שיתאים בדיוק למידות של נבחרת כדורסל נשים, קידום ושיווק הטורניר בכל פלטפורמה אפשרית, בניית סגל עם השדרוגים שיעזרו לישראל להתמודד בכבוד בתחרות. אך בספורט כמו בספורט, בסוף בוחנים את השורה התחתונה, ושם האמת די ברורה - מקום אחרון בבית, עם שלושה הפסדים בשלושה משחקים.

אז האם מדובר בכישלון? בהסתכלות פשוטה, ודאי שלא. ישראל השיגה את המקום בטורניר אחרי 12 שנות היעדרות, בזכות העובדה שהייתה אחת משתי המארחות. ברמה המקצועית, מדובר בנבחרת הכי חלשה בטורניר, שמדורגת במיקום הכי נמוך מבין הנבחרות המשתתפות (49). לכן, שלושה הפסדים והדחה מוקדמת הם בסופו של הוצאה לפועל של התסריט הריאלי ביותר.

גם מבחינת המקום של איגוד הכדורסל בתוצאות על המגרש, קשה לבוא ביותר מדי טענות למה שקרה. במציאות של תקשורת הספורט שלנו, שבה כל כישלון ספורטיבי מעורר דיונים באווירת ועדת חקירה לאומית, אפשר ואף רצוי להתסכל על הטוב. ברמה האדמינסטריבית האירוח עבר בלי יותר מדי בעיות, נעשתה עבודת שיווק נכונה ויסודית, והאוטובוסים המלאים בילדות ונערות צעירות שבאו לדחוף את הנבחרת הנכיחו שיש דור עתיד שרוצה וצמא לכדורסל נשים בארץ. אז האם אפשר למחוק את זה כל בגלל המספרים הסופיים שהופיעו על לוח התוצאות?

"היו פה ציפיות שננצח ואולי נעלה שלב, לכולם. אבל האמת אחרי שראיתי את הגודל והאינטנסיביות אנחנו צריכים לשבת באיגוד ועם ראש אגף נשים להבין מה עושים", ענה מאמן הנבחרת שרון דרוקר בסיכום המשחק מול צ'כיה, ושיקף את ההתנגשות שנוצרה בתחרות הזאת, בין הציפייה למציאות. לאורך כל התקופה לקראת הטורניר לא צוין במפורש שפחות מהעפלה תהיה לאכזבה, אבל אי אפשר להתכחש לתחושה הריקה שנותרה עם סיום דרכה של הנבחרת בטורניר. לא כי הייתה כאן ציפייה ממשית להצלחה מקצועית קונקרטית, אלא כי הייתה ציפייה למה שהצלחה מקצועית תוכל לייצר עבור כדורסל הנשים בארץ.

במציאות של לא מעט ענפי ספורט שהם לא כדורגל וכדורסל לגברים, נוכחת אווירת מלחמה בקרב על התודעה. כל הישג, ולו הקטן ביותר, שיוכל לעזור לקדם את הספורט, הופך לתחמושת מהירה ועוצמתית במאבק להיכנס לקונצנזוס.

זה קיים בכדורסל נשים, טאקוונדו, ואפילו בכדורגל הישראלי. רק בשבועות האחרונים ראינו איך ההישג האדיר של נבחרת הנוער במונדיאליטו עשה טוב לא רק לחובבי הכדורגל הנייטרליים בבית, אלא גם עבור כל הגורמים שמעורבים בהצלחה הישירה של הכדורגלנים בנבחרת, ושכמותם. סוכנים, מאמנים, ואנשי מקצוע כאלה ואחרים ידעו שההצלחה של הנבחרת תציף את סוגיית מעמד הכדורגלן הצעיר בישראל לשיח הספורטיבי, ולא מן הנמנע שזה גם יוכל לשנות את הכדורגל הישראלי, עד כמה שאפשר.

סנריו קצת חיובי לנבחרת הנשים ביורובאסקט, אפילו עם ניצחון בודד שגם לא היה עוזר לנבחרת להעפיל, היה יכול להפוך ל"נשק" זמין כדי לנסות לירות את כדורסל הנשים בחזרה לקונצנזוס הספורטיבי בארץ.

תמונות של חבורת שחקניות מגובשת וצוהלת אחרי ניצחון, ראיון אחרי משחק עם משפט מדויק שיכול להפוך לוויראלי, ופרשנים שיציפו נוסטלגיה וידברו על קרבות האליפות הסוערים שהיו בין אליצור רמלה לאנדה רמה''ש. השילוב בין הסלבס הנכונים שהיו מעלים שיתוף מפרגן ברשתות, לפוליטיקאים שהיו ממהרים להוציא הודעת תמיכה, ומהר מאוד היתה עולה השאלה "מה מצב כדורסל הנשים בישראל?". מפה, הדרך ל"פגישת תכנון תקציב עם השר" יחד עם הגורמים הרלוונטים הייתה יכולה להיות מהירה מהצפוי.

אבל בפועל זה לא קרה, ואחרי שיעזבו את הנבחרות האירופאיות לסלובניה, והדרייב-אין ישוב להיראות כמו האולם הביתי של הפועל ת''א, צריכה להישאל השאלה - לאן מכאן? האם גם בלי כל ההייפ הבלתי ממושש, נראה כוונה והתגייסות אמיתית לנסות לשנות את מצבו של ענף הכדור מס' 1 לנשים בישראל?

אמנם במשחקי הנבחרת ראינו יציעים גדושים באוהדות ואוהדים שסיפקו אווירה נהדרת, אבל לצערנו מדובר במחזה יוצא דופן במחוזותינו. בעונה הבאה הישראליות שמשתייכות לליגת העל ימצאו את עצמן שוב פעם משחקות באולמות די שוממים, ואדי הנוסטלגיה שמניעים את הענף לא ירגישו מספיק כדי להמשיך לדחוף את המכונית הזו קדימה, במיוחד כשראינו בימים האחרונים שאפשר לחלום הרבה יותר בגדול.

לכן, החשיבות האמיתית של היורובאסקט היא לא באם הנבחרת כן הצליחה לנצח משחק בודד או לא, אלא האם קברניטי הכדורסל ינסו לעשות כל שביכולתם כדי להחזיר את כדורסל הנשים למסלול, גם בלי המומנטום התקשורתי.

הצורך הזה מאפיל על המאזן איתו סיימה הנבחרת את שלב הבתים, הרצף השלילי של ישראל בתחרות, ואפילו הביקורת המקצועית, כשהנבחרת שיחקה לפרקים יותר מדי ארוכים כדורסל חסר השראה שהעלה תהיות על מיצוי הפוטנציאל הטמון הבא. ההתמקדות בתוצאה מובילה לאכזבה שאפשר להבין, אבל אסור להתמקד בה, כי לא משם יתרומם חזרה כדורסל הנשים בישראל.