$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

"רוצה שפריז 2024 תהיה הצלחה שלא ראינו"

בשנה ה-13 בתפקיד, שני הרשקו ממשיך להוביל את נבחרת הנשים בג'ודו לשיאים חדשים. המטרות להמשך ("נבחרת שבכל יום נתון יותר מספורטאית אחת תביא מדליה"), הקשיים ("אין תנאים דומים למעצמות בעולם"), והסיכוי שיעבור לעמדת ניהול בספורט הישראלי. ראיון מרתק

איתי קאשי
איתי קאשי   20.05.23 - 11:10
Getting your Trinity Audio player ready...

קרדיט: איגוד הג'ודו

"מפעל למדליות". אם יש ביטוי שחוזר על עצמו בראיונות לפני תחרויות עם מאמן נבחרת הנשים, שני הרשקו, זה צמד המילים שמסכם בקצרה את הפרספקטיבה התכליתית שלו. "כמו במפעל שדורש הרבה פיתוח והשקעה מכל ההיבטים, לתחרות אתה מגיע כשיש לך את 'המוצר'. מבחינת הספורטאיות כשהן זוכות הן עושות מה שהן צריכות לבצע, וכשזה לא קורה אז יש תסכול נורא גדול", הסביר המאמן הלאומי בראיון לערוץ הספורט, יממה לאחר חזרתו לארץ מאליפות העולם בדוחא.

הרשקו, שחגג לאחרונה יובל על פני כדור הארץ, נמצא כבר בשנתו ה-13 בתפקיד מאמן הנשים, ומוביל את הנבחרת בתקופה הפורייה ביותר שלה מאז ומעולם. אליפות העולם שהסתיימה בשבוע שעבר הייתה המוצלחת אי פעם עבור משלחת ישראלית, עם שלוש מדליות בסך הכול, ושתיים היו על צוואריהן של הנציגות כחול לבן; ענבר לניר עם הזהב, והאחיינית רז הרשקו עם הארד.

עשור אחרי הזכייה של ירדן ג'רבי במדליית זהב באליפות עולם, וברור שג'ודו הנשים בישראל נמצא במקום הרבה יותר מאוזן. בניגוד לימי ג'רבי, בהם התקוות האולימפיות נתלו על כתפיה כמעט באופן בלעדי, היום הנבחרת כוללת מספר מועמדות לגיטימיות לסיים על הפודיום במשחקים האולימפיים הקרובים. יחד עם רז הרשקו וענבר לניר, שהפכה למועמדת לגיטימית עם הזהב הטרי, יש עוד כמה שמות מבטיחים.

גפן פרימו בת ה-23, הישראלית הקודמת לזכות במדליה באליפות עולם, כשקטפה את הארד ב-2021. תמנע נלסון-לוי היא מועמדת בכירה נוספת כשהיא נושאת את תואר אלופת אירופה המכהנת עד 57 ק''ג, וגילי שריר המדורגת 7 בעולם (עד 63 ק''ג) מסתמנת גם היא כמתמודדת לגיטימית להגיע לפודיום בבירת צרפת.

"יש בעיות חיצוניות ופנימיות שצריך להתמודד איתם", הסביר הרשקו כשדיבר על החיים בחממת המצוינות שנבנתה על המזרונים בוינגייט בשנים האחרונות, "כשאתה מצליח, אז נוצר לחץ חיצוני שדוחף אותך. אנחנו צריכים לדעת לדאוג לחינוך של הספורטאיות, לשמור על צניעות, להתעסק כמה שפחות בהתחייבויות מחוץ למזרן".

הרשקו מבין "שהתוצרים" של המפעל שבנה מייצרים באופן טבעי את ההתעניינות התקשורתית, וריבוי המדליות הפך את הספורטאיות למוכרות בקרב מעגלים נרחבים יותר בציבוריות הישראלית. "בסופו של דבר אתה נהיה כוכב בזכות ההישגים שלך. אנחנו דוחפים אותם להתמקד בדברים שגורמים להן להביא יותר הישגים, כי ברגע שאתה נהיה יותר טוב היריבים שלנו עושים עבודה הכנה חזקה יותר, ויותר קשה להצליח כשמסמנים אותך. בגלל זה חייבים לדעת להשתנות ולשנות אסטרטגיה אם צריך". הרשקו הוסיף ואמר: "התקשורת תמיד רוצה זמן מהספורטאים, ואנחנו יודעים לנהל את זה. בסוף יש להן חיים, והן חלק מעולם מודרני. מצד שני, אנחנו מסוגלים להבין מה הם הדברים שהם גזלני אנרגיה, ואנחנו מנסים להתמודד איתם".

החלוקה של הרשקו בעבודה בין היותו מאמן נבחרת, למי שמלווה באופן אישי כל ג'ודאית, מתכנסת בסוף לגישה הקולקטיביסטית שלו. כל ספורטאית נלחמת עבור עצמה, אך מבחינת הצוות, מטרת העל היא שנבחרת ישראל תחזור עם מדליות, והשמות האישיים על החלוקים הופכים במידה לשוליים יותר. "הייתי צריך לשכנע אותם שזו הדרך של הנבחרת, ועכשיו צריך לייצר יציבות. בסופו של דבר, המטרה שתהיה קבוצה גדולה באולימפיאדה, בתקווה להגיע לכל שבע הקטגוריות. כמו בנבחרות המובילות בעולם, שבכל יום נתון יותר מספורטאית אחת יכולה לזכות במדליה, ובחלקים מסוימים זה עבד טוב יותר ממה שחשבנו. אומרים שהצלחה וכישלון מדבקים, אז כשאתה נמצא בארגון מצליח, אז באופן טבעי יורד ממך לחץ. חוץ מזה יש לנו גם את התחרות הקבוצתית, אז אנחנו לא יכולים להוריד את הרגל מהגז".

כשנשאל לגבי חלקו בהצלחות, המאמן הלאומי התעקש שהאחריות לזכיות האחרונות בג'ודו הישראלי לא נופלת רק על כתפיו: "אני לא עושה דברים כמו לפני 13 שנה, חלק מסיבות פיזיות, וחלק מזה שהארגון שלי גדל", הרשקו הסביר בפשטות, "אני סוג של הרמטכ''ל בארגון, אבל אני משתמש בהרבה מאוד אנשים שבלעדיהם אני לא שווה כלום". ובהמשך ישיר לכך, כשנשאל מה ה"סקיל" שהוא הכניס לארגז הכלים שלו כמאמן במרוצת השנים, ענה: "היום אני יודע לנהל צוות, וחלק מהאנשים סביבי עושים דברים טוב ממני. אנחנו לא משביחים רק ספורטאים, אלא אנשי מקצוע מסביב. הדוגמא הכי בולטת זו איבון בוניש שהתחילה אצלנו, והתמנתה למאמנת הראשית של נבחרת אוסטריה בג'ודו. זו גם הצלחה שלנו".

המצב הנוכחי בג'ודו על פניו נראה נראה ורוד למדי, בטח בהשוואה לתקופת המשבר שהייתה בשנת הכניסה של הרשקו לתפקיד. הספורטאים שזוכים לגיבוי כלכלי מספונסרים, תחרויות גדולות שהתקיימו בארץ כמו המאסטרס בירושלים וגרנד סלאם ת''א, ובכל זאת האיגוד עדיין ניצב בפני קשיים. יממה לאחר הראיון עם הרשקו נערכה מסיבת עיתונאים שבה יו''ר האיגוד, משה פונטי, הודיע שישראל לא תוכל לארח את אליפות העולם בשל בעיות תקציב. גם המאמן הוותיק סיפר בעצמו במהלך הרעיון בלא מעט מקרים שבעיות חדשות תמיד צצות בענף אומנויות לחימה המוביל בישראל.

"אני תמיד מודאג, זה חלק מהתפקיד שלי. בוא נדבר בצורה פתוחה, יש לנו תנאים לא רעים, אבל זה לא קרוב בהשוואה למעצמות בתחום. לנבחרות המובילות בעולם יש מתקנים טובים, יותר עומק משמעותי יותר בקטגוריות מסוימים, צוותים רחבים יותר". 

הרטוריקה של הרשקו משלבת בין ההכרה והשמחה בהצלחות, לבין הצורך המיידי לחזור לקרקע. התוצאות של עבודה ממשוכת בנבחרת מוכיחות את עצמן, והגישה על פיה צריך לייצר פירמידה אנושית חזקה, באה לידי ביטוי כשרואים כל פעם שם שונה בפודיום של תחרות יוקרתית. הרשקו חי את הענף כספורטאי, מוביל אותו כמאמן, וההבנה בפרטים המדויקים לבניית ארגון חזק מציפים את השאלה - האם אין זה זמנו של הרשקו להביא מהניסיון שלו גם לדרג ניהולי בכיר יותר בספורט הישראלי?.

ובנקודה הזו בראיון, הרשקו נשמע בפעם הראשונה מעט פחות נחרץ: "מדינת ישראל מאוד יקרה לי, ויש המון דברים שצריך לשנות", הרשקו פתח, והסביר מה מונע ממני להמשיך הלאה, "לצערי בקונסטלציה הנוכחית אני לא רואה את מקומי בניהול של ספורט הישראלי. הוא לא בנוי כדי להציע אפשרויות שכר, והמבנה הארגוני בו דורש תיקון מהיסוד. גם אני לא אומר שאני הקול הכי טוב, ויש עוד אנשים מאוד איכותיים שמבינים בניהול. הספורט הישראלי צריך לעבור שינוי, וצריך להגיע אל האנשים הנכונים ולהציע להם אופק בו. כרגע אני מרוכז בג'ודו, ואנחנו רוצים להצליח בפריז 2024 כמו שלא הצלחנו לפניו. אני איש ספורט, אני מתעסק בג'ודו, ומקווה לתרום בעתיד מהידע שלי לספורט הישראלי, אבל זה עוד מוקדם".