"יום לפני הקרב של פלצ'יק שקלתי לחזור לארץ"

אחד הרגעים הטרגים בספורט הישראלי בשנה האחרונה הוא מותו של עומר סמדג'ה, בנו של אורן, מאמן הנבחרת האולימפית בג'ודו. זכייתו של פיטר פלצ'יק במדליית הארד במשחקים בפריז, לא הותירה אף עין יבשה כשפלצ'יק ניגש לחבק את מאמנו. לרגל ה-7.10, ראיינו את אורן ושמענו על בנו בהרחבה.

מה אתה יכול לספר עליו?
"עומר הוא הבכור. הוא היה פעלתן ברמות שאי אפשר בכלל לתאר. אני זוכר את היום בו הוא נולד, כמה הייתי גאה וכמה הייתי שמח, הכי מאושר. הוא היה מאוד היפראקטיבי, ילד שובב, יפה תואר, בלונד כזה, דומה לאשתי. ילד שכל הזמן נלחם כדי למצוא את המקום שלו. ילדים שמוגדרים היפראקטיביים - בדרך כלל המסגרות הכי לא יודעות להתאים את עצמן לילדים. אנחנו כל פעם ניסינו למצוא מסגרת שהיא טובה לעומר, שהיא מכילה".

לא הטרפתם אחד את השני על ג'ודו?
"הוא עשה ג'ודו, ילד שבאמת התאמן, לא הכי התחבר לג'ודו, אני לא ויתרתי. הוא עשה את זה שנה-שנתיים, הגיע עד לחצי כתומה, אבל ברגע שזה שיעמם אותו הוא אמר לי 'אבא, תודה. אני ממשיך הלאה', למסלול הבא שלו. אני חושב שהרגע שהוא הציב לעצמו להגיע ליחידה קרבית - זה משהו שמאוד שמחנו ותמכנו. ידענו מה המשמעות של זה. יחידה שממש תיקח אותו עוד כמה צעדים קדימה, וכשהוא באמת סיים את המסלול, אנחנו כמובן היינו איתו שם. היינו הכי מבסוטים ומאושרים. ראינו את השינוי שלו בשלבים שלו כילד בגן, בבית ספר, בצבא, מאוד שמחנו".

אני לא רוצה להיכנס לנעליים שלך, אבל איך הצלחת להוציא את זה ממך? את המסר שאמרת בהלוויה? 
"מרגע שעיכלנו או ניסינו לעכל, אני חושב שעבדנו על אוטומט. ליאת הייתה מפקדת על המילים, על ההספד. כתבנו אותו בשעות שבין הלילה לבוקר, אני לא התכוונתי לדבר, לא הייתי אמור לדבר, אבל אחרי שראיתי את החיילים החלטתי שכן. אחד החיילים עמד על הקבר וכולו רעד ובכה, אני בשיחה עם המפקדים ידעתי שהם חוזרים לצבא למחרת. היה לי חשוב מאוד לחזק אותם, היה לי חשוב מאוד לחשוב עליהם ולהגיד את המילים.  היה לנו מאוד חשוב שהלוחמים ימשיכו והצבא ימשיך בכל הכח, גם לשחרר את החטופים, למצוא אותם, את הגופות, וגם לנצח את המלחמה. היה לי מאוד חשוב להעביר את זה".

"נתנו לעצמנו באמת להיות באירוע ובאמת לא לנסות להדחיק אותו כי ניסיתי למצוא איזו קרקע שהיא יציבה לקבל איזו החלטה בכלל - אם לנסוע לאולימפיאדה או לא. ידעתי שבשביל לעזוב את המשפחה ואת הילדים עוד פעם באירוע המאוד טראומתי הזה, אצטרך לקבל הסכמה שלהם, ותוך כדי השיחה שלי איתם אני מבין שהם מבקשים ממני כן לטוס. אני מגיע לאימון, היה לי מאוד קשה באימון הראשון, דקה - שתיים על המזרן והיו לי פשוט צלצולים בראש. קמתי והלכתי, ולא שמתי בגד. הגעתי לעוד אימון, אולי קצת יותר חזק, ופה אני כבר מתחיל להבין שאני כן צריך להיות באולימפיאדה".

"הפחד הגדול ביותר שהיה לי היה לשים משקל על הספורטאים. כמאמן שמגיע ולא מסוגל לתפקד ולקבל את ההחלטה אם אני שם בצורה הזו, או מאמן שמגיע לאולימפיאדה ויודע שאני חייב לתפקד בצורה הכי חזקה, הכי טובה, הכי אגרסיבית. כשהגעתי לאולימפיאדה, לא אשקר, אני יכול להגיד שהיו לי שם רגעים שמאוד נשברתי. ביום התחרות, אחד לפני התחרות של פיטר, הייתה לי מחשבה לחזור הביתה. הייתה לי שיחה מאוד מאוד עמוקה עם אשתי. אחרי הרבה מאוד זמן שאני מדבר איתה הגעתי לכפר, לחדר, ובאמת חיפשתי כוחות ותעצומות נפש כדי להגיע ליום האחרון. זה לא היה קל. היה לי הרבה מאוד קושי, הרבה מאוד בכי, רגעים שאני פשוט הרגשתי שאני הולך לאיבוד".

"ידעתי שאני חייב להיות חזק בשבילם, חזק בשביל הצוות, בשביל מדינת ישראל, עם הרבה מאוד משמעויות וכח. אני מוצא את עצמי בקרב על המדלייה, פיטר ראה אותי, הוא ראה את העיניים שלי. כן, חיבק, התחבקנו, אמרנו כמה מילים, אמרתי לו כמה שאני גאה בו. כמה אני שמח על הקרב הזה, כי אני קמתי מהמקום הכי קשה. זהו, עשינו מדליה. אנשים אומרים שאני חזק? אני חושב שאני לא חזק, פשוט בוחר בחיים ולא יכול לוותר. יש לי עוד שני ילדים, ילדה מקסימה וילד בצבא, אישה, אנחנו הולכים קדימה ולא מוותרים. יש לי עוד מטרות, יש עוד יעדים, אז אני כן הולך על עוד אולימפיאדה. לוס אנג'לס - עוד יעד שאני רוצה להגיע אליו".

"חסרה לי מדלייה אחת, מדליית זהב אולימפית. זה הדבר היחידי שאני יודע שאני שואף אליו והמקום שאני הכי רוצה להגיע אליו. אתן את כל הכוחות שלי לעבר המטרה שלי ושם אני יודע שאני אסיים את הקריירה שלי, עם מדליית זהב".