ליום הזה היו שתי אפשריות בדיוק: ערב רומנטי עם האישה על יין אדום ושמעון פרס או מסע של חמש שעות לירושלים, פקקים, זיעה וגרעינים זולים. הבחירה הכי קלה בעולם. נוסעים לטדי.
יש תמיד את הרגע הזה ביום שמישהו אומר לך משהו חשוב ואתה לא ממש מקשיב לו. אני נפלתי על הקטע של "תצא מוקדם ברכבת". בעשרה לחמש רצתי עם חבורה של אנשים שנראים בדיוק כמו קובי מויאל בתחנת רכבת צפון בארלוזרוב. קניתי כרטיס הלוך חזור לירושלים ב-41 שקל. כי ככה הקובי מויאלים עשו. רק שלא הספקתי לעלות אפילו להלוך. מסתבר שהמערך המיוחד של רכבת ישראל לגמר כלל רק שתי רכבות שיצאו בין 15:00 ל-18:00 תמיד היו חזקים פה בתחבורה. מעניין איך עובד המערך הרגיל. בקיצור אכלתי אותה. עברתי לתוכנית הגיבוי - הניסאן מיקרה עולה לירושלים.
מי שלא שמע את המיקרה שלי בעליות אחרי שער הגיא, לא מבין את חשיבות בדיקת הטסט לרכב. וזה עוד בלי מזגן כדי לחסוך כסף לקולה במזנון. ה-WAZE הראה על כביש 1, הג'י פי אס על כביש 431 אבל אני הלכתי על הכי בטוח - לסוע אחרי הפקק. אם לגוגל היתה יכולת אילתור כמו שלי, הם היו חוסכים איזה מילארד וחצי השבוע.
זה מדהים כמה זמן אפשר לנהוג באיטיות כשאתה צמוד לסובארו אימפרזה ושומע את קופמן צועק ברדיו. בכניסה לירושלים קיבלנו זריקת עידוד - שלט גדול על יורו ועל חניונים, והשאטלים. זו היתה גם הפעם האחרונה שראינו את השלט הזה. משם המארגנים החליטו לפנק את האורחים עם שלטים של 40 סנטימטר על 40 סנטימטר עם הכיתוב הקולע "חניון ביט". טוב שלא כתבו בקטן לחתונה של לוזון ופלאטיני. כמובן שאת השלט האחרון ל''חניון ביט'' פיספנו. בדיוק זבוב הסתיר לנו. אז המשכנו לחניון הר הרצל וזרקנו שם את האוטו.
משם עברנו לריצה מהירה כדי להוריד את הזיעה מהנסיעה. אני, החבר ועוד משפחה לא מזוהה (לא היה ברור מי האמא משתי הנשים שהיו שם). היתה כימיה טובה, עד שהבן החליט שהוא חייב לשים ווינר על המשחק. ניסינו להסביר לו שהר הרצל זה בית קברות. הוא טען שבגבעתיים יש פיצוציה שקרובה למצבות. הויכוח נעצר כשהשאטל מהגיהנום הגיע. גיהנום. לא בגלל התנאים. בגלל האוכלוסיה. זה התחיל עם הבחור מאחורה שצעק "הארגון של היורו הזה חרא. אי אפשר להגיע בזמן למשחק שמתחיל ב-19:00". החבר שלו היה כבר יותר מציאותי: "טוב אחי, יצאנו מבאר שבע ב-18:15". אחל'ה. במהירות שנסעתם, עוד הייתם מספיקים למשחק של הקונפדרציות בלילה בברזיל.
הסתבר שהיחיד בשאטל שלא היה לו כרטיס הוא הנהג. טוב, רק עד לאמצע הנסיעה. אז בדיוק הוא דיבר עם חבר שלו בעדינות. "תשיג לי כרטיס עכשיו או שאני פותח לך ת'תחת". באמת שלא נגענו בשום מילה. כנראה שהבחור המפוחד בצד השני של הקו הבין את המסר כי ההוראה הבאה של הנהג שלנו היתה ברורה ומובנת. "תגיד לשומרים שם שמגיע שאטל עם נכים, שיפנו לנו חניה על שער 13. ב-19:15 אני רוצה כבר להיות ביציע". החבר'ה שקוראים עכשיו את הקטע הזה ולא מבינים מדוע השאטל מעולם לא חזר לאסוף אותם. הנה התשובה. הנהג התארגן על כרטיס, אתם בטח הגעתם למשחק רק בהפסקה.
איך שירדנו מהשאטל, פיספסנו את הגול של טיאגו. בירידה במדרגות זה כבר היה 1:1 ואנחנו עוד לא התחלנו לחפש את המקומות שלנו. על הכרטיסים היה רשום שער 6 כסאות 94-95. במקום חוברת חגיגית חיכו לנו על המושב ארבעה ילדים. כן, ארבעה. על שני מושבים. אני מקווה שלא תיעדו אותנו מהעמותה לזכויות הילד אבל הטסנו את הזאטוטים משם בטיל. לא לפני שהם נזפו בנו - "כבר הזיזו אותנו שלוש פעמים היום". את המושבים האמיתיים שלהם הם בכלל לא חיפשו.
אבל האמת שזה לא משנה איפה אתה יושב מול הקלאס של ספרד הזו. איזה כדורגל. לפני הטורניר הזה, חשבתי שהפירוש של טייו וטיאגו בעברית זה עידן סרור. מסתבר שהם יותר דומים למאטה וצ'אבי. כדי להירגע מהעימות עם ארבעת הילדים בני ה-6 העלנו לאוויר ארטיק רמזור. ככה לפחות היה רשום על העטיפה. במציאות זה היה ארטיק קולה. כנראה 'פלדמן' שיחררו לטורניר הזה את הפגמים בייצור.
עוד לפני שהקרטיב נזל על הג'ינס, טיאגו כבר השלים צמד. באזור הדקה ה-35, כל השורה שלפנינו קמה. ממש כל השורה. משהו כמו 13 איש. מסתבר שהם לא יושבים במקומות שלהם. כל השלוש עשרה. בהתחלה הם פעלו באינסטינקט ישראלי ואמרו לאלה שדרשו את המקום שלהם ששער 6 זה בצד השני של האצטדיון. רק שהשלט הענק מאחורה הסגיר אותם די בקלות והתחילו הצעקות. עד שהסדרנים הגיעו. אם יש בשורה מהיורו הזה שקשורה לבעיית האבטלה, זה סיפור הסדרנים. נראה לי שאחרי הטורניר הזה, כל ילד ירצה להיות סדרן כשהוא יהיה גדול. בליגה שלנו אף אחד לא סופר אותם, ביורו הזה הם לפחות ספ בלאטר. מזיזים ערסים כבדים כמו מים. לובשים וסט של אופ"א כאילו יצאו עכשיו מהמשרדים בלוזאן.
וכמה אוהדי ספרד יש במדינה הזו. כל ילד שני עם חולצה של ברצלונה. ראינו אפילו חולצה של סטויצ'קוב. וכל אחד היום חולם להיות איסקו. בכלל, איסקו הוא המנצח הגדול של הטורניר הזה. כולם מצביעים אליו, כולם צועקים את השם שלו. אם הטורניר הזה היה נמשך עוד שבוע, כבר היינו מוציאים שטר עם הפרצוף שלו. גם ככה חיפשו פה קונטרה ספרדית לסמלים האשכנזים.
וכשצריך לפרגן - אז מפרגנים. טדי המחודש שווה לאללה. הבחורות הספרדיות שישבו שלוש שורות מתחתינו עוד יותר. בוא נקווה שהן לא קלטו את המבטים של כל הגוש שישב מעליהם, אחרת לא רק קציני צה"ל בכירים לא יוכלו להיכנס למדינות מסוימות באירופה. ובכלל הגמר הזה הרגיש כאילו הקאמפ נואו התערבב לערב אחד עם נומה. כדורגל מדהים. אצטדיון כמו באירופה. אבל הצופים - הכי אסלי שיש.
המחצית השניה היתה כבר סיפור אחר. הספרדים השאירו את הבמה לכמה אוהדים שפרצו לדשא. איזה סטייל, איזה שינוי כיוון. איזו מהירות. לשניים מתוך ארבעת הפורצים היה מקום בנבחרת שלנו. במקום גוטליב וכליבאת. בקלות. ואיך שהשריקה האחרונה נשמעה, כולם פצחו בשירת "ויוה אספנייה" וזמזמו מילים בלאדינו כאילו כולנו יצאנו עכשיו בשאטלים מג'ירונה.
ואז הגיע הרגע שכל 29,112 האוהדים בטדי חיכו לו. גולת הכותרת של הערב הזה. המשימה שכל ישראלי חייב לעמוד בה לפני שהוא חוזר הביתה - לתפוס צילום עם שחקני הנבחרת הלאומית האמיתית שלנו. עוד לפני שהוכרז על תוספת הזמן, כבר חמישה ילדים הסתערו עלינו בדרך לכיוון המדרגות שמובילות לגביע. כולם רוצים תמונה של דה חאה עם המדליה. משהו קטן, איזה חצי פריים שתוכל לעלות באינסטוש.
ואז בתוך כל הבלאגן, גם אתה נסחף ללופ. יש רגעים כאלה בחיים שהכל נמחק. החינוך שספגת, הרקע שבאת ממנו או העדפות שלך. אתה פשוט נשטף בזרם. וכמו הילד בן 11 שראה בפעם הראשונה את ג'מצ'י, שלחתי מרפקים לילד אחד, דחפתי נער אחר והגעתי למדרגות מחומש בשני אייפונים, אחד לסטילס ואחד לוידאו. חבל שלא הבאתי גם מיקרופון. והאבא של הילד שדחפתי הסתכל במבט מאוכזב על הבן שלו וצעק עליו - ''נסה לתפוס את הגביע כששחקני ספרד יירדו פה. אל תדאג, הם לא יעשו לך כלום, אתה קטן מדי". איזה חינוך. הילד בפנים חוששות יצא לעבר המטרה. לרוע מזלו שני סדרנים חסמו אותו עם גופם. וטיאגו ניצל.
בדרך חזרה עוד נדחפנו בשאטל, התחלקנו עם שני ילדים דתיים בכסא אחד במיניבוס ונתקענו בפקק ארוך ליד קניון מלחה. אבל ביום כזה צריך לשים את התלונות על האירגון בצד ולהגיד גם את האמת. כולנו כאלה. יצאתי לרכבת בשעה מאוחרת (כי פה זה ישראל והיא בטח תאחר בכמה דקות), דחפתי בעלייה לשאטל (מה אני פראייר..), הצטלמתי כמו אחרון הקטלונים עם טיאגו (שיהיה לטיאגו למזכרת כשהוא חוזר לספרד) וניסיתי ללחוש משהו לאיסקו (אולי אני אצטרך לישון פעם אצל מישהו במלאגה). כי ככה זה. יש רגעים שמכל אחד מאיתנו יוצא האבי לוזון שבתוכו. וזה דווקא כיף. בעיקר הפעם כשהוא באמת שיחק אותה. אז היום עוד נשלח לכל החברים את התמונה עם דה חאה ומחר כבר ננחת חזרה לעולם הרגיל שלנו. עולם שכולו מכבייה. אז מישהו יודע אם מוראטה אמור להגיע עם המשלחת הספרדית?