משחק החיים

בתחילת ההכנות לצוק איתן, נשארתי מאזין ביחידה. בצהרי היום של משחק חצי גמר המונדיאל בין גרמניה לברזיל, קיבלתי הודעה לארגן את הציוד שלי, מחר אני יורד לצאלים וחובר לצוות. על הדרך ביקשו ממני לקחת 12 מנות מורפיום יחד איתי בתחב״צ.

זה היה אקט מבצעי בפני עצמו. באותו הערב הגיע אבא שלי לבית ליד. באותו הזמן כבר התחיל המשחק, אבל אין מה לעשות, זה היה הזמן היחידי שיכולנו להיפגש. בזמן שישבנו בכניסה לבסיס, נשמעה אזעקה. בעוד אני המשכתי לדבר כרגיל, אבא שלי, האיש שהמשיך לפקד על הפלוגה שלו גם לאחר שמטען שהתפוצץ הוריד לו חצי פרצוף, נראה מוטרד.

״מה יש אבא?״ שאלתי אותו. ״אני לא יכול לשמוע אזעקה כשאני עם הבן שלי ולא לעשות כלום״, ענה לי, ״תשכב על הרצפה״. ״מה?״, עניתי בהפתעה, ״מחר אני יורד לשטחי כינוס ומה שמפריע לך זאת אזעקה שכנראה לא רלוונטית אלינו?״. ״לא מעניין אותי, תשכב על הרצפה״, פקד עליי בשנית. וכך שכבנו שנינו בספסלים בכניסה לבית ליד הריק, מביטים זה על זה באי נעימות.

בסיומה של אותה סיטואציה מוזרה נפרדנו לשלום והתחלתי את ההליכה הארוכה והמייגעות חזרה ליחידה. כשהגעתי גיליתי שהגרמנים שיגרו שבע רקטות לשער הברזילאי, אותן אף כיפת ברזל לא יירטה (כשהיינו באיטקרה שאלנו את הברזילאי שאירח אותנו איך הייתה האווירה לאחר המשחק).

הוא ענה שכולם היו עצובים במשך חמש דקות, ואז חזרו לחגוג (אין מה לעשות, ככה זה מונדיאל). בין חצי הגמר לגמר הספקתי לרדת לשטחי כינוס, לחבור לצוות, לעשות תרח״ט, להיפרד מהצוות ולחזור לבית ליד, רק כדי לנסוע שוב לבא״ח, הפעם כדי להתחיל את הכנת הסגל של פלוגת אוגוסט 14, בה הייתי מפקד כתה.

בבוקר הגמר הגענו לבא״ח, בידיעה שבאותו היום אנו נצא לרגילה. העובדה שיצאנו לחופשה בזמן שחברינו התכוננו למלחמה נראתה לנו מוזרה, אבל, חופש זה חופש. מפקד המחזור הודיע לנו בביטחון שלנו יש את המשימה החשובה שלנו והסיכוי שנצטרף למלחמה או שנחזור מהרגילה כמעט ולא קיים. כמובן שבאותו הערב, בזמן שישבתי בבר וראיתי את המשחק, הגיע הטלפון שקרא לנו להתייצב למחרת בבא״ח ב-10 בבוקר.

מבולבל מהסיטואציה, הרמתי טלפון לפז, מפקד הצוות המקורי שלי, למרות ששלישותית כבר נקלטתי בבא״ח. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זו הייתה בערך הדקה ה-35. בחוסר רצון ובטון דיבור של אדם שמרוכז במשהו אחר הוא ענה לי. הוא אמר לי שהוא לא מכיר משהו בנוגע לחבירה של המ״כים ושהוא יברר את זה. הוא מיהר לנתק את השיחה כדי לחזור ולראות את המשחק. הבנתי אותו לגמרי. להתקשר לחולה ספורט באמצע גמר המונדיאל זה פשע חמור, בדיוק כמו לעבור מול המסך באמצע משחק פיפ"א.

פז לא חזר אליי. למחרת ירדנו לבא״ח, שם ישבנו בחוסר מעש לאחר שהתקבלה החלטה לא לשלב אותנו בצוותים הלוחמים. ב-23.7 קמנו לעוד בוקר של חוסר יעילות בהכנת סגל. בסביבות 9 בבוקר קיבלנו את הבשורה המרה - פז, ליליק ודובר נהרגו, חמוצי נפצע אנושות ונפטר 40 יום לאחר מכן.

כמעט 4 שנים עברו ובעוד פחות מחודשיים יתחיל המונדיאל ברוסיה. את הטורניר הקרוב המלאך פז יוכל לראות איפה שיבחר. הוא יוכל לעוף לו בשמי רוסיה עם הכנפיים שלו ולבחור איזה משחק שירצה לראות. מעניין אם הוא יילך לבחירה מובנית מאליה ויצפה בפורטוגל נגד ספרד, או שאולי הוא יעדיף את מסי וארגנטינה נגד איסלנד.

הוא יוכל להתעופף לאצטדיון במוסקבה, שם ייערך משחק הגמר. הוא יוכל לבחור את המקום הטוב באיצטדיון עם הזווית הטובה ביותר לצפייה, שם יישב ויראה את המשחק בשקט ובשלווה. הפעם אף מ״כ מעצבן לא יתקשר ויפריע לו באמצע המשחק.

לזכרם של לוחמי פלחה"ן צנחנים פז אליהו, לי מט, שחר דאובר ושחר שלו שנפלו במבצע צוק איתן