הברכה והקללה

הכסף הגדול הזורם בעורקי מנצ'סטר סיטי מאז 2008 הוא ברכה וקללה גם יחד. מאז קנה השייח מנסור מאבו דאבי את המועדון מלנקשייר לפני חמש וחצי שנים, הוא הוציא על תפעולו ואחזקתו קצת יותר ממיליארד (1!) לירות שטרלינג -  כששה מיליארד שקלים. מתוך הסכום הפנומנלי הזה – יותר מעשרה אחוזים מהתקציב השנתי של קפריסין - הוקדשו 700 מיליון פאונד לרכש. מיליארד דולר הוציא מנסור – הרוב מהכיס שלו – על הבאת כדורגלנים חדשים לסיטי אוף מנצ'סטר סטאדיום. לא פלא שהאצטדיון נקרא היום אתיחאד – סיטי שלשלה לקופתה 400 מיליון פאונד דמי חסות מטעם חברת התעופה של הנסיכויות.

הברכה נמצאת רובה ככולה בארון התארים. ההשקעות האקסטרווגנדיות הניבו פירות. ב-2011 זכיה חמישית בגביע האנגלי אבל ראשונה מאז 1969, וב-2012 כתר אליפות שלישי אך כזה שסיים בצורת בת 44 שנים ללא אליפות. טל ברודי היה מציין כאן שההישגים הללו שמו את סיטי על המפה. תוך שלוש עונות שינו הסיטיזנס את הד.נ.א, ההיסטוריה וההיררכיה שלהם.

בסעיף האחרון טמונה גם הקללה. המעמד החדש של המועדון לא מאפשר עוד גמישות. הטייקון המספק את כל המזומנים הפנטסטיים מצפה כמובן לתמורה, אבל איתו גם כל עדת האוהדים, התקשורת והאומה. הרגע בו הופכת עוד קבוצת כדורגל ממועדון למותג, משנה לחלוטין את התפיסה והתודעה בתוכה וסביבה. אין אפור. מהרגע שהקופה מרשרשת במטבעות מהמפרץ, זה פסטיבל או סקנדל, הצלחה או התרסקות, כיבוש או התמוטטות. אין זמן, אין סבלנות, אין הנחות, אין אפס – אם הסחורה לא מגיעה אקספרס, יש לבצע מהפכה.

זו הסיבה שהמושג "מלאכת בנייה" מצחיק את האוליגרכים, או למעשה מוציא אותם מכליהם. זו הסיבה שכאשר הממון בשלטון, לאף אחד מהבעלים, אוהדים, פרשנים אין יכולת להתמודד עם מידע רלבנטי כמו ניסוי ותהייה, שלא לדבר על ניסוי וטעייה, עם מכת פציעות המשבשת מסלול, ואפילו לא עם הגרלת בתים בליגת האלופות שמציבה את הבייבי העשיר אך טרי שלהם מול ריאל מדריד, בורוסיה דורטמונד ואייאקס אשתקד, ובאיירן מינכן ונאפולי וויאריאל בעונת הבכורה במפעל.

זו הסיבה שרוברטו מנצ'יני כבר לא מנג'ר מנצ'סטר סיטי. המאמן שבהדרכתו הובלו הגביעים החדשים למסדרונות האתיחאד, היה דווקא פופולרי אצל האוהדים, וכנראה גם רוב הכדורגלנים. אבל נפילה בשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג וסגנות במבצע 1+1 (פרמיירליג וגביע אנגלי), גזרו את דינו וחרצו את גורלו. בקומת ההנהלה של העשירונים הסופר-עליונים בכדורגל אין מקום לאכזבה ולו הקלה ביותר, אפילו אם היא באה אחרי תום השרב הגדול, ואפילו 1-6 על מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד, שלגבי רבים ממזמרי הירח הכחול עדיין חשוב לא פחות, אולי יותר, מכל תעודת גמר.

הלוקסוס של חשבון בנק פעור לרווחה הוא יתרון עצום כאשר אתה דולק אחרי הכוכב האמיתי, אבל גם קרש קפיצה למסע שופינג פזיז מדי. מישהו עוד זוכר ומאמין שרוביניו עלה לסיטי 33 מיליון פאונד? שעל רוקה סנטה קרוז וג'ו הברזילאי היא שילמה 18 מיליון כ"א, על וויין ברידג' 12 מיליון, וקצת פחות - אבל עדיין קשה לעיכול - על פלופים מהדהדים כמו ואלרי בוז'ינוב (6), רולנדו ביאנקי (9), סטפן סאביץ' (6), שון רייט פיליפס (9) ואפילו טל בן חיים (5).

מסתבר איפוא שלעושר יש מחיר. מנואל פלגריני לא זקוק לתזכורת הזאת. הוא כבר חווה וראה די והותר ב-60 שנותיו (מזל טוב להחלפת הקידומת). המאמן החדש של סיטי נחת בשורותיה בזכות המלאכה המיומנת עד מופלאה שלו אצל הקטנים והרעבים – ויאריאל ומלאגה – ולא בגלל הרזומה שלו הכולל עונה, שיא נקודות אבל סגנות, בריאל מדריד. מבחינה זאת פלגריני לוקח הימור: הוא נכנס לגוב האריות הכולל כיום את ריאל, צ'לסי, באיירן, מנצ'סטר יונייטד, ברצלונה, ופאריס סן ז'רמן – חוג סילון עשיר כקורח בכסף או מסורת, לפעמים שניהם גם יחד, ולכן בציפיות מרקיעות שחקים.

מן הלכסיקון של מנצ'סטר סיטי, כמו של כל המעושרות שבהיכליהן היא באה בחצי העשור החולף, נמחקו מזמן כל מילות הצניעות, המחילה, הנחמה והמידה. סיטי פותחת את העונה השלישית הרצופה שלה בליגת האלופות בצ'כיה, אצל ויקטוריה פלזן. דבר פרט לניצחון לא יתקבל בהבנה. עוד איתה בבית צסק"א מוסקבה ובאיירן מינכן – ההגרלה הכי סבירה עד כה. זה כמובן מעלה את רף הציפיות והלחץ. אם בעונותיים הקודמות התעלמו מושכי החוטים והמצפים למיניהם מעומק האתגר – על אחת כמה וכמה הפעם.

אבל כאמור, הברכה והקללה הן צדדים שונים של אותו מטבע. תשאלו את פלגריני, את האוהדים, אפילו את העיתונאים המסקרים, מה הם היו מעדיפים – שלווה או אופציה לאכזבה, קבוצה ענייה ורומנטית נעדרת שאיפות אמביציוזיות כמו בימים ההם, או מועדון אמיד ורב יומרות גרנדיוזיות עם ראש גדול בלבד. התשובה שלהם תזכיר לכולנו עד כמה אין לאן לברוח מאחת האמיתות הכי ותיקות בעולמנו -  Money makes the world/ball go around.