בשבוע האחרון ראינו את אחד המחזות היותר יפים שיש. שבוע שלם שכולו "שבוע נבחרת הנוער". ילדים שאנחנו משדרים בכל שבת, מתאחדים ומתאספים לנבחרת אחת, במשחקים רשמיים מול נבחרות בסדר הגודל של איטליה ודנמרק ונותנים לנו הרגשה שהעתיד עוד יכול להיות באמת טוב.
אלי אוחנה דיבר בסוף המשחק על הייחודיות של הנבחרת, על החיבור, וחלק מזה זה מזל. שנתון אחד שמלא בכל כך הרבה כישרונות זה משהו שקורה לעיתים רחוקות. היה כיף לראות שחקנים שמגיעים מקבוצות שונות נראים כל כך טוב כשהם ביחד, ונראה שהביחד הוא זה שניצח.
חשוב לי מאוד, וכאן אני קורא לקברניטי ההתאחדות, לראשי הקבוצות ולמנהלי מחלקות הנוער: תטפחו את הילדים האלה, הם עדיין בוסר והם העתיד שלנו. החבר'ה האלה יגיעו לנבחרת הבוגרת ונצטרך אותם שם במשחקים גורליים מול פורטוגל או במשחק ביתי נגד אזרבייג'אן. כיוון נכון, משאבים מתאימים וכל דבר שאפשר לעשות, צריך לעשות, כדי שיצליחו. יכול מאוד להיות שעם טיפול יותר נכון, באמת יש עתיד שונה לכדורגל. אני פשוט לא מקבל את זה שבגילאים האלה אנחנו יותר טובים מאיטליה, ואחרי זה הכל נעצר. יש פה חומר אנשי טוב, ואיכשהו משהו מתקלקל בדרך. אני רק רוצה להבין - למה?
בכלל, בנוגע לאיטליה, נראה כאילו הניצחון עליהם עבר באדישות בתקשורת ואף אחד לא שמנו לב שבעצם הדחנו נבחרת מהדרג הכי גבוה באירופה, כשאנחנו מגיעים מהדרג השלישי. גם נגד דנמרק, למרות שהיה משחק פחות טוב ונתנו להם כבוד מיותר, ראינו שהנבחרת יודעת לשחק טוב, חוזרת לעצמה למרות פיגור ולא נשברת. הנבחרת המשיכה לשחק, חיפשה את השער ובסופו של דבר כבשה שער מצמק שבדיעבד גם נתן את הכרטיס לשלב הבא. באותו רגע גם ראינו את סיפור הנבחרת כולה - עומר דנינו, שחקן שטעה פעמיים באותו משחק, כובש שער כזה חשוב. צחוק הגורל, אך גם הוכחה על האופי של השחקנים.
בנבחרת של אלי אוחנה, אין שחקן מצטיין, הקבוצתיות ניצחה. כל שחקן ושחקן הצטיין ברגעים מסויימים. חוליית ההגנה עמדה טוב, הקישור עשה עבודה מעולה וכל שם שננקוב בו עשה את שלו. זו נבחרת שראתה מטרה מול העיניים – לעלות – והצליחה. עכשיו נותר לקוות שבשלב הבא ההגרלה תהיה נוחה. כל הנבחרות שנפגוש הן ברמה של דנמרק ואיטליה, אבל לשמחתי כבר הוכחנו שאנחנו יכולים לנצח נבחרת כמו איטליה.
ספורי. רק כמה משחקים בהפועל
כשאני רואה את השחקנים הצעירים האלה, אני לא יכול שלא לחשוב על צמצום הזרים בליגה, ואני בעד מהלך שכזה. זה נכון שיש זרים שמשדרגים קבוצות, אבל חייבים לתת לשחקנים הצעירים להשתלב. כל השחקנים של דנמרק כבר שייכים לקבוצות בוגרות,
ואצלנו? רמזי ספורי הבליח למספר משחקים בהפועל ת"א, וזהו בערך. חבל שאין עקביות והשחקנים האלה לא משתלבים ולדעתי הפיתרון עשוי להיות ליגת מילואים. עמרי אלטמן התפתח באנגליה דרך הליגה הזו, ואפילו אני יכול להעיד שהדרך שלי להשתקם מפציעה לא קלה הייתה בזכות העונה היחידה שהייתה פה ליגה כזו. השחקנים האלה מתאמנים עם הבוגרים כל השבוע ובסוף משחקים בשבת עם הנוער, וחבל. היה עדיף שישחקו בליגת מילואים, עם יתר המחליפים של הקבוצה הבוגרת. הבעיה: במדינה שלא מצליחים לחתום על הסכם עם טוטו, כנראה אי אפשר להקים ליגה כל כך חשובה לילדים האלה.
לסיום, מילה על הקהל. אמנם הגיעו בין 500 ל-750 אוהדים בכל משחק, אבל אפשר וצריך לשאוף להרבה יותר. לדעתי צריך להביא את כל קבוצות הנוער והמחלקות הצעירות מכל רחבי הארץ לאירוע כזה. הילדים האלה יקבלו תיאבון, יראו מה זאת נבחרת וישאפו להגיע לשם. לשבת ביציע במשחק כזה, עבור ילד בן 14-15, זה הרבה יותר מעוד אימון וזה גם נותן תחושת שייכות. רק ככה הם ירצו להגשים את החלום הזה. לצערי, כמו כל דבר, גם פה איכשהו לא ימצאו את המשאבים לרעיון הזה.
מיכאל אוחנה חוגג צמד מול איטליה