איזה כיף, היא חזרה. ליגת העל בכדורסל סיפקה מחזור של אושר צרוף לחובבי הענף בפרט והספורט בכלל. סבב המשחקים הראשון היה מרענן, אנרגטי, סוחף, מפתיע וצבעוני – בדיוק כמו שספורט צריך להיות. אם נעצום עיניים לרגע, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות ויבשות, המחזור החולף הזכיר את מה שה-NFL, מציגה על בסיס שבועי: ליגה בה כל משחק מתפתח לכיוונים לא צפויים, שלמשחקי הבית אין משמעות גדולה מדי, שהאוהדים ממלאים את המושבים בכל האולמות והאצטדיונים, וההד הכללי של סבב המשחקים שאך הסתיים מתחיל לייצר את הבאזז לקראת המחזור הבא.
הישראלים באים
עם כל הכבוד לראשון פרימן מאשדוד ולרבע האחרון המדהים שלו במלחה מול ירושלים, את מה ומי שנזכור זה את הישראלים, במיוחד את הגארדים. גוני יזרעאלי, דרוד חג'ג', אפיק ניסים ורביב לימונד שנראים כמו השכן ממול, בגודל טבעי ונורמלי עשו בצורה נהדרת את הדבר הפשוט והבסיסי ביותר שהמשחק דורש – לשים את הכדור בסל. יכולת קליעה נהדרת בלי לכפות את עצמם על המשחק, מנהיגות, קור רוח שנובע מניסיון של כמה וכמה שנים טובות והנאה מהמשחק - כל אלה גרמו לנו להתאהב שוב בכדורסלן הישראלי אחרי שזרקנו אותו מכל המדרגות הסלובניות רק לפני חודש. גוני, אפיק, רביב (ולא נשכח את שולדבראנד עם סל ניצחון ענק, את אדם אריאל עם משחק נהדר עבור ירושלים ושון דאוסן שסחף את ראשל"צ לניצחון על נס ציונה) פשוט עשו לנו את זה. למה? כי הם מזכירים לנו אותנו משחקים בשכונה עם החבר'ה, כי הם מוכיחים שאפשר להיות כובש, מרגש וסוחף גם בלי דאנקים מפלצתיים וחסימות אדירות, כי אפשר להזדהות שוב עם סמל, עם מועדון, עם ענף שלם. תענוג.
קבוצות החוץ
למעט הסנסציה של המחזור שהתרחשה באולם הפחים, כל שאר הניצחונות הושגו על ידי קבוצות החוץ. ראשל"צ עשתה זאת באולם בנס ציונה שאף אחד לא ממש מכיר בו את הסלים או את לחץ וקרבת האוהדים לפרקט, אילת שהצפינה עד לגלבוע יצאה מנצחת מהמגרש שהכי מרוחק גיאוגרפית ממנה ושהמסע אליו הוא המתיש ביותר, אשדוד עלתה לירושלים וניצחה את באחד מהאולמות הכי ביתיים בכדורסל הישראלי כבר שנים והפועל ת"א הצפינה לגן נר כדי לגבור על הרצליה, מה שמביא אותי לנושא הבא.
הקהל
השחקנים של ארז אדלשטיין נדחפו לאורך כל המשחק ע"י 1,200 (!!!) אוהדים אדומים שעודדו בטירוף גם כשהקבוצה איבדה יתרון דו סיפרתי והייתה מרחק שלשה מטורפת מהפסד מאכזב. כשצבא כל כך מסור ומחוייב הולך אתך לכל מקום ודוחף אותך בכל מצב אתה מוציא מעצמך 120 אחוז. גם הקהל באולם הפחים נתן הצגה וגם בחולון, ספק אם הקבוצה הייתה חוזרת ממינוס דו סיפרתי לניצחון דו סיפרתי, בלי האטרף שהאוהדים בצהוב סגול יצרו אמש ועושים באופן קבוע כבר כל כך הרבה שנים. המשחק בנס ציונה משך אליו לדרבי אוהדים שכנים מהעיר המקומית ומראשל"צ השכנה שצבעו את האולם בכתום-לבן מרשים וכל זאת במחזור בו האלופה מחיפה שגם לה קהל צבעוני ומסור, כלל לא שיחקה. במילה אחת – נהדר. בשתי מילים – שאפו גדול. בשלוש מילים - שלא יגמר לעולם.
לימונד על רקע הקהל האדום (נטליה נונייז)
דווין סמית
אי אפשר לעבור לסדר היום על הפסד של מכבי מת"א. לא בכל יום סגנית האלופה מפסידה בליגה, בטח לא במחזור ראשון. ראינו איך ומי שיחק בשרותיה אבל יותר מכל את מי שלא שיחק מול חולון - דווין סמית. עם כל הכבוד לסופו שכל מאמני אירופה וישראל כבר למדו איך למזער את הנזקים שהוא מסוגל לעשות, להיקמן שעבר קיץ לא קל עם נבחרת גאורגיה בה היה השחקן המרכזי, לשון ג'יימס שעוד לא נכנס לגמרי לכושר, לג'ו אינגלס שעדיין מסתגל לקבוצתו החדשה, שלא לדבר על טייריס רייס שנראה אבוד ולא מחובר לקבוצה כלל – דווין סמית הוא השחקן הכי חשוב במכבי. הוא מחבר בין הגבוהים לנמוכים, קולע נהדר מכל הטווחים, מוסר, שומר, חוסם וכבר מנוסה בתוך המערכת, בקיצור בלט לגמרי בהיעדרו ומבחינת הצהובים כחולים, כל עוד סמית כשיר לשחק, אסור לוותר עליו, אחרת לא נתפלא אם פאשלה כמו שהייתה באולם הפחים תחזור במהלך העונה.
אופטימיות
יש המון סיבות לאופטימיות, ואני לא מדבר רק על העונה הנוכחית. אולמות חדשים כבר קורמים עור וגידים בירושלים, חולון ותל אביב, יש דור צעיר של מאמנים (נתי כהן, מתן חרוש, שלא לדבר על ליובין וחסין, פרנקו, ונדב זילברשטיין) שלקחו מושכות והצהירו כוונות כבר משריקת הפתיחה של העונה, והמשכיות שמסתמנת בגזרת המאמנים הוותיקים יותר (אדלשטיין ובלאט שכבר כמה שנים מובילים את הקבוצות שלהם מת"א) ובגזרת ההנהלות ובעלי הקבוצות דוגמת ג'ף רוזן בחיפה,מיקי דורסמן בחולון, וארן תלם בירושלים.
נכון, זה רק מחזור אחד ובל ניסחף אבל בסיס יש, פוטנציאל גם ואהבה אין קץ לענף שנאחל לו שימשיך להציף אותנו באושר הזה שאותו אנו מחבקים בחום כבר יומיים.
החזרה שלו מרגשת, אבל בלי סמית זה לא שווה (אלן שיבר)