תנו לי להחזיר אתכם רגע לסוף העונה הקודמת. הפועל קטמון ירושלים מנצחת את אורתודוכסים לוד. שריקת הסיום, חגיגות ושירים. כולם כאיש אחד, שחקנים ואוהדים, הולכים לחגוג בפאב הסירה בירושלים. שותים, שרים, רוקדים. שי אהרון, הקפטן שלנו, לוקח את המיקרופון ומספר שהמשימה לא הושלמה. קבוצה אחת אדומה בעיר הקודש, היא המשימה האמיתית. הלכנו הביתה ופתאום הבנו: עלינו ללאומית. ובלאומית יש קבוצה אחת, הפועל ירושלים שמה. אין סיכוי שזה יקרה. אנחנו נגד הפועל ירושלים? יהיה איחוד, חייב להיות.
במהלך הפגרה התחילו שמועות על דיבורים לקראת האיחוד המיוחל. אני נכנס לפורום אוהדי קטמון, קורא במקומונים, שומע את ראש העיר. 90% שיהיה איחוד סיפרו לנו. הזמן חלף לו, וקיבלנו הודעה בפורום שלא יהיה איחוד השנה, משמע יהיה משחק בין הקבוצות. אז חיכינו להגרלת המשחקים. ובום: המשחק נגד הפועל ירושלים במחזור ה-11. זה קורה. ומה נעשה? נדחה את המחשבה על העניין עד שיגיע הרגע. והנה הוא מגיע.
יום המשחק יהיה יום היסטורי, אבן דרך בקיומה של הפועל קטמון, קבוצת האוהדים הראשונה במדינת ישראל. נשחק נגד הפועל ירושלים. זה אמיתי? הרי גדלנו על הפועל ירושלים, עמדנו מאחורי הסלים במלחה, הערצנו את שלומי דנינו, גולה, עדי גורדון ופפי תורג'מן. הרי הפועל ירושלים זה אנחנו. מוזר, הזוי, אין מילים לתאר.
איך נגדיר את המשחק הזה? דרבי או לא דרבי? מלחמת אחים? הרי אנחנו לא מכירים דבר כזה בספורט. בפורום התחילו דיונים אודות המשחק. חלק אמרו לא להגיע, אחרים אמרו שכן. אחדים טענו שצריך לבוא בשחור, רבים חשבו שצריך לבוא באדום. דיונים, הצעות, רעיונות, מחלוקות. בסוף התקבלה החלטה שמסמלת את הרוח של המועדון המדהים הזה. באים מאהבה. התגשמות אימרתו של הנביא עדי גורדון: "יש בנו אהבה והיא תנצח".
-
חגיגות קטמוניות (באדיבות: דאבל פס)
-
שי אהרון. בוגד וסמל (באדיבות: דאבל פס)
יום חמישי, המתח בשיאו. כתבות בעיתונים, בחדשות הספורט, שי אהרון, אופיר עזו, מישל דיין, אוהדים, כתבים וכ'ו. העיר נצבעת אדום. כמה שנים זה לא קרה בספורט הירושלמי? כמה שנים לא קיבלה הפועל ירושלים יותר כותרות מבית"ר? היינו כחולמים.
יום שישי בבוקר, אני מתעורר ליום מוזר. כך אני מרגיש. נוסע מתל אביב לירושלים יחד עם חברי יוסי, בדרך עוצרים לחומוס באבו גוש. לדבר קצת על המשחק, לפרוק מתחים. ננצח? נפסיד? מה זה בכלל ניצחון במשחק הזה? בסוף הגענו להסכמה שלא משנה מה יהיה, העיקר של תהיה אלימות. העיקר שהמשחק הזה יעבור בשלום.
השעה שתיים, אנחנו בדרך לטדי. ליד היציע המערבי אנחנו רואים אוהדים לבושים אדום. לא אנחנו. מוזר. אנחנו מחנים בחנייה של היציע המזרחי. הצד הלא מוכר של האצטדיון. עולים במדרגות בתחושה שזה באמת משחק חוץ, הרי לא זו הכניסה לטדי אותה אנו מכירים.
נכנסים פנימה, הדגלים, התופים, הכל כבר במקום. "בריגדה מלחה", החבורה המדהימה שאחראית על העידוד, התפאורה ובעצם לכל האנרגיות ביציע כבר ממוקמת. השחקנים מתחממים, ואיתם הגרונות שלנו. מרגע זה ועד שאחרון השחקנים ירד לחדר ההלבשה בסיום המשחק לא נפסיק לשיר. כאלה אנחנו, מעודדים בטוב וברע.
השחקנים עולים לכר הדשא. הבריגדה מניפים שלטים מרגשים של שחקני שתי הקבוצות. באים מאהבה כבר אמרנו? הנה זה מתחיל, שריקת הפתיחה. זהו, את הגלגל לא ניתן יהיה להחזיר, אנחנו משחקים נגד הפועל ירושלים. אווירה מטורפת ביציע. אנחנו שרים את השירים הרגילים שלנו, שבעיקר כוללים את צמד המילים: הפועל ירושלים.
מחצית ראשונה מסתיימת לה. המחצית השנייה נפתחת בסערה. שי אהרון בועט בעיטה חופשית, מהצד שלנו זה נראה גול, וכנראה גם מהצד של לוח התוצאות. כי שם נכתב 0:1 להפועל קטמון. אבל לא היה שער. עדיין 0:0. כמה דקות חולפות והקפטן שלנו נפצע. הוא מוחלף וזוכה למטר קללות עסיסיות מאוהדי הפועל ירושלים שרואים בו בוגד. ובצד שלנו צועקים: "שי אהרון, שחקן שלי, אני כמו שיכור, שיכור מאהבה אליך". הוא הסמל שלנו. מדהים איך בעיני אחד אתה בוגד עלוב, ובעיני השני אתה סמל נצחי.
בדקה ה-67 רז שטיין מעלה אותנו ליתרון. האווירה ביציע לוהטת. אחר כך הם משווים, ואנחנו מעודדים, לא מפסיקים ולו לרגע. בדקה ה-90 עומרי רון, המחליף קונה את עולמו ועולמינו. אבל יש משהו מוזר באוויר. הרגשה מוזרה. בשריקת הסיום אנחנו מתחבקים, השחקנים חוגגים. כל האוהדים ביציע שלנו, של הפועל קטמון, מרימים צעיפים ושרים את המנון הפועל ירושלים: "הו אלוהים שבשמים, את תפילתי אשא בקול, שהפועל ירושלים שוב תנצח בגדול. הפועל ירושלים, לא תל אביב ולא חיפה, שהפועל ירושלים תהיה האלופה...." סוריאליסטי, הזוי, מרגש, מדהים. זאת המציאות של הצד האדום בעיר.
אוהדי הפועל י-ם מקללים את אהרון (באדיבות: דאבל פס)