בנעליהם: פרגי הוא לא הבעיה של דייויד מויס

דייויד מויס אשם בגימגום של מנצ'סטר יונייטד. דייויד מויס אשם בהתחממות הגלובלית, באבטלה באנגליה, במזג האוויר הבלתי יציב באירופה, במותו של נלסון מנדלה, בשלג השנה וגם דאשתקד. בקיצור, המנג'ר באולד טראפורד אשם בכל. תנו את השרביט בחזרה לסר אלכס – וכל העולם יהיה ורוד יותר.

האמת היא שדייויד מויס הוא תעלומה הממתינה לפתרון. מצד אחד אי אפשר להתעלם מחילופי הגברים בראש הפירמידה אצל השדים האדומים, אבל מאידך גיסא לא פשוט כלל וכלל לפרש ולפשר בין קמפיין ליגת אלופות מוצק, יעיל ובחלקו הארי שלו גם אטרקטיבי, הכולל ניצחון 0:5 מונומנטלי בלברקוזן, לבין טבלת הפרמיירליג הלא משקרת בה מרוחקת יונייטד עשר נקודות מהפסגה, עם מאזן הכולל חמישה משחקים ביתיים שהסתיימו ללא ניצחון, מהם שלושה הפסדים, מהם שניים ליריבות בינוניות - ווסט ברומיץ' וניוקאסל – שהם נדירים יותר מחמסין בגלאזגו ועבור אוהדי יונייטד אף מדכאים יותר משלטון אסד.

אבל האם יכול להיות שדווקא ההפסד הביתי הנוסף, 1:0 לאברטון בחודש שעבר, הוא זה שמסוגל לשמש כאבן בוחן הולמת למויס ויונייטד? גם הטופיס מליברפול, כמו המגפייז מניוקאסל, עזבו את מנצ'סטר האדומה עם שלוש נקודות לראשונה זה ירח כחול. אלא שהיה הבדל גדול: זה היה דווקא משחק בכלל לא רע של יונייטד. היא בהחלט יכלה לרדת ממנו גם כמנצחת. אבל אלו אף היו 90 דקות מעולות של אברטון. לא גניבה או ניצחון מקרי, אלא הופעה רבת הוד ואופי, נטולת רגשי נחיתות, לוחמת ויוזמת, שבשל הנסיבות המיוחדות הסתיימה בהרבה יותר פוסט מורטם ועיסוק במפסידים מאשר זרקור של אור נגוהות על המנצחים.

ובכל זאת, כאשר בעקבות ההפסד הזה שקע האבק על מאמרי הבכי והנהי על מר גורלה של יונייטד תחת מויס, נדדה המחשבה 54 קילומטרים מערבה ממנצ'סטר, לגודיסון פארק. לאברטון החדשה תחת רוברטו מרטינס, שהצליחה בניסיון הראשון לעשות את מה שאברטון של מויס כשלה בו לאורך כל דרכה: לנצח באולד טראפורד.

הקושיה המרתקת שצצה לפתע פתאום היא האם מחצית העונה הראשונה של המנג'ר הספרדי הטרי שנכנס לנעלי מויס, מעמידה לפתע את הקדנציה של קודמו באור אחר. האם אחת עשרה השנים של הסקוטי בן ה-50 (2002-2013) בצד הכחול של ליברפול, אותן שנים שהביאו לו שלושה תארי מנג'ר העונה (2003, 2005, 2009) בפרמיירליג, ואת קרש הקפיצה אל המשרה הנחשקת ביותר בגלובוס, זכו אולי להערכת יתר?

כי מה שעושה כרגע מרטינז באברטון הוא רב השראה. נכון, הוא אמנם ירש את השלד שנבנה בגודיסון פארק בעמל רב ביותר מעשור, ועל כך ראוי מויס לאשראי. אבל אברטון של מויס מעולם לא נראתה כה בנויה לתלפיות – מוצקה ומצודדת, עמוקה ובטוחה בעצמה, יפה ואופה גם יחד. בפחות מחצי שנה הביא מרטינז את אברטון לא רק למרחק ארבע נקודות מהפסגה (ושש מעל מנצ'סטר יונייטד), אלא לכדורגל הכי תחרותי, מבטיח ומבדר שהיא הציגה זה יובלות.

מרטינס הוא ווינר. הוא סייע להפוך את וויגאן וסוואנזי לשמות הלגיטימיים הכי מפתיעים ורומנטיים בשמי הכדורגל האנגלי, ועם הלאטיקס אפילו זכה בגביע האנגלי אשתקד. מויס סיים קדנציה ארוכה בגודיסון פארק עם שפע מחמאות אך ללא תארים. מרטינס מתגלה כווינר: אברטון של מויס היתה מועדון פאר שימיו הגדולים מאחוריו, המתייג עצמו כאנדרדוג , מציב את הרף על שביעות רצון מהישרדות בעידן כלכלי לחוץ ונטול אוליגרך,  ממתן מאד את שאיפותיו, ולכן חוגג מקומות 7, 5 ופעם אחת אף 4 (2005), בעוצמה השמורה למוזמנים למסיבת הגן של המלכה אליזבט פעם בשנות דור.

מרטינס בא עם גישה שונה. לא עוד וויגאן וסוואנזי. אברטון היתה עבורו קפיצת מדרגה נחשונית, וכך הוא גם ראה אותה בעיני רוחו ורקח אותה בקיץ אחד של הכנה: קבוצת צמרת של מועדון פאר, ולהפך. התרומה המקצועית והמנטלית של המנג'ר הספרדי היתה מהפכנית. למרות שאיבד את אחד מעמודי התווך של מויס – מרואן פלאיני – וחרף המגבלות הפיננסיות החריפות שהוטלו עליו, אברטון של מרטינס היא כיום מבריקה וקוראת תגר לא פחות משכנתה ליברפול, והיא הרבה יותר אטרקטיבית וממצה פוטנציאל מצ'לסי.

מרטינס מתגלה כווינר עם ראש גדול. היכן שלא יכול היה להוציא כסף גדול, הסתפק בשאילת שחקנים, אבל איזה: גארת בארי ממנצ'סטר סיטי, ג'רארד דאולפאו מברצלונה, ורומלו לוקאקו מצ'לסי. איזה בינגו. המעות שכן עמדו לרשותו, 13 מיליון פאונד, הושקעו בג'יימס מקארתי, הקשר האחורי בן ה-23 של נבחרת אירלנד. הנטייה הבולטת של מרטינז בוויגאן וסוואנזי - לגלות כשרונות צעירים ולהטיל אותם למערכה ללא היסוס – מתנקזת באברטון לרוס בארקלי, שבגיל 19 (החודש ציין 20) כבר הופיע שלוש פעמים במדי נבחרת אנגליה.

גם למויס היו הצלחות לא מובנות מאליהן ברכש ובגידול כדורגלנים באברטון. אבל למול ההתחלה הסוחפת של מרטינס, נראה כרגע המנג'ר הסקוטי של יונייטד כמי שלמד להסתפק במועט. כמי שהיה בנוי לעבודה עם אמביציות סבירות אך לא מפוצצות. כמי שנהנה לפסל בחימר בינוני פלוס עד טוב, אבל עדיין לא ממש מיומן בעיצוב מנגנון  תוך שימוש בחומרים איכותיים, משובחים כדבעי, הדורשים גישה אחרת. אוהדת מבוגרת ומנוסה אחת של יונייטד שנשאלה מה הסיבה לדשדוש היחסי של קבוצתה האהובה, עמדה בשבוע שעבר מול המצלמות וללא היסוס שלפה וירתה: "דייויד מויס הוא לא ווינר. הוא פשוט לא ווינר".