זמן פציעות: על הבעיה הגדולה ביותר ב-NBA

סמול בול. לשם הולך הכדורסל כבר כמה וכמה שנים. לנוכח האתלטיות והמהירות של המשחק, לביג-מנים המסורתיים אין יתרון משמעותי כבעבר. השחקנים הבולטים והדומיננטיים בשנים האחרונות הם פורוורדים (לברון ג'יימס, קווין דוראנט, כרמלו אנתוני, פול ג'ורג') וגארדים (קובי בראיינט, דריק רוז, כריס פול) ומיאמי - האלופה בשנתיים האחרונות - היא ההוכחה שאפשר להגיע הכי רחוק גם בלי איש גדול בצבע.

מועדונים מעדיפים לבנות קבוצות סביב שחקנים כמו כריס פול, קיירי ארווינג, ג'ון וול, סטפן קרי ודמיאן לילארד ופחות סביב דוויט האוורד, רוי היברט, האחים גאסול או האחים לופז. אם בעבר הסנטרים היו חשופים לפציעות כתוצאה ממאבקי כוח תחת הסלים ומריבוי פעולות סביב הכדור שעבר דרכם ברוב ההתקפות, בכדורסל המודרני, המשחק שייך לזריזים הקופצים, ולאתלטים הקלעים. זה אולי חלק מההסבר להפיכתם לא רק לשחקני מפתח בקבוצותיהם, אלא גם לחשופים לפציעות לא קלות, וכתוצאה מכך, השבתתם לתקופה ממושכת הורסת עונות שלמות, מנפצת חלומות הישגיים וכלכליים ומשפיעה ישרות ולפעמים לאורך שנים על מועדונים ואף על ערים שלמות.

על רקע חזרתו הצפויה של רג'ון רונדו למגרשים, לאחר פציעה ממושכת שהפכה את הסלטיקס מאלופה לבינונית ומטה במזרח החלש, יש לא מעט גארדים מהמשפיעים בענף שניסו, מנסים וינסו העונה לחזור לפארקט אחרי חודשים ארוכים בהם לא נגעו בכדור. למבוגרים יותר, ההחלמה מפציעות היא בדרך כלל ארוכה יותר והקושי לשחזר יכולות עבר הוא רב יותר. הפציעה העכשווית של של קובי בראיינט בברך, היא רק סימן הקריאה לקרע בגיד האכילס ושתיהן מהוות דוגמא קלאסית לכך, שעם כל הרצון שלו, של קבוצתו, אוהדיה ואפילו הנהלת הליגה, הממבה כבר לא תחזור להוביל את הלייקרס להישגים, וקובי עצמו, כפי הנראה, יתפייד אל סיום אחת הקריירות המפוארות בהיסטוריה בעוד פחות משנתיים.

כמובן שכל מקרה לגופו, וכל פציעה וחומרתה ביחס למיקומה בגוף, למצב בריאותו ופגיעותו הכללית של השחקן והשפעתה על תנועה מסוימת או יכולת ביצוע פיסי. תוסיפו לזה את אופיו השונה של כל אינדיבידואל ותקבלו מדד משתנים קשה עד בלתי אפשרי לניתוח מדויק, אבל בכל זאת ניתן לראות איך אופן ההחלמה וחזרה לכשירות גורמת לאימפריות ליפול או לפוטנציאלים להתממש.

כמו קובי, גם לגארד של הבולס יש חוסר מזל עם פציעות, רק שבניגוד לקובי שהחל להיפצע רק בתקופה האחרונה, בשלהי הקריירה, אצל דריק רוז זה קורה שהקריירה עוד יחסית בחיתוליה. לאחר הפציעה שלו בסיבוב הראשון של הפלייאוף לפני שתי עונות, הגארד שהיה לטוב בליגה אז, לקח את זמן ההחלמה עד הסוף. למרות שהיה כשיר לקחת חלק בפלייאוף של העונה שעברה, ויתר רוז על האופציה רק בכדי להתחזק עוד יותר במהלך הקיץ האחרון ולפתוח עונה חדשה ומלאה. סוכנויות ההימורים הציבו את הבולס בין הפייבוריטיות לאליפות ובעלי הבית נשמו לרווחה אחרי ששרדו עונה אנמית ללא הסופרסטאר. למרבה הצער רוז נפצע שוב בתחילת העונה והלחשושים בנוגע ליכולתו להתאושש שוב ולסחוב קבוצה לרמות הכי גבוהות, כבר הופכים לדיבורים של ממש, וזאת למרות גילו הצעיר, וכוח הרצון שלו להחלים ולחזור להיות שוב אחד השחקנים הטובים בעולם.

אנשי אוקלהומה סיטי חגגו באופן זמני לאחר שראסל ווסטברוק שב מפציעה שמנעה ממנו לשחק כחצי שנה, ועשה זאת עם כוחות מחודשים והחלמה מלאה – אך מהר מאוד החגיגות הפכו לדעמות כשהגארד נפצע וייעדר תקופה ארוכה. שיהיה ברור, עם כל הכבוד לפרטנר קווין דוראנט שנחשב כבר היום לאחד הפורוורדים הגדולים בתולדות המשחק, בלי ווסטברוק הסיכוי של אוקלהומה אפילו להיכנס לפלייאוף המימילא צפוף במערב, מוטל בספק גדול. אז, לפני שנה, הפציעה קרתה רגע לפני שהפלייאוף יצא לדרך. איך זה נגמר, בלעדיו, כולם יודעים...

בניגוד לשיר של דן תורן "אימפריות נופלות לאט", פציעה של פרנצ'ייז פליירס יכולה לגרום לאימפריות מקצועיות להתמוטט מהר כי כדור השלג מידרדר וגורף איתו הפסדים, שמביאים לבריחת קהל מהאולם הביתי, לפחות הכנסות ממרצ'נדייז, ממפרסמים, ממשקיעים וכו'. כתוצאה מכך תקציבים יורדים, שחקנים אטרקטיביים לא רוצים לבוא למועדון עם מאזן שלילי וכך קבוצה כמו שיקגו בולס, עם כל המסורת המפוארת, מוצאת עצמה בהיעדרו של רוז, מחוץ לשמיניית הפלייאוף לעוד לא מעט שנים. החוכמה היא להתעשת מהר, להמר על בחירות נכונות בדראפט ועל סוסים ותיקים לא יקרים, ולעשות עבודה שיווקית טובה. אבל כמו שנאמר, לפעמים טיפה של מזל עדיפה על ליטר חכמה, צריך לסמוך על סטטיסטיקה פציעות והסתברותן ולנסות למנוע אותן עד כמה שניתן ולהחזיק טוב טוב אצבעות. חמסה חמסה חמסה, טפו טפו, מלח שום בצל, בן פורת יוסף...