פנים אמיתיות: הצדדים הטובים והרעים בשלטון של דייויד סטרן

אחרי 30 שנה ברציפות כאיש החזק ביותר ב-NBA ובכדורסל העולמי, דיוויד סטרן, הקומישינר האלמותי של הליגה הטובה בעולם, מפנה היום את מקומו לסגנו ויורשו, אדם סילבר. לכבוד המאורע החלטנו להקדיש את הטור השבועי של הטוב משבע לכבוד האיש ששלט במשך שלושה עשורים ב-NBA והפך אותה למה שהיא היום.

1. מימש את הפוטנציאל. ה-NBA כיום היא מסחטת כסף ענקית המגלגלת מיליארדים אך כאשר סטרן הפך לקומישינר שלה, הליגה עמדה בפני פשיטת רגל ונחשבה לארגון קטן ולא רווחי. למזלו, סטרן היה היחידי שזיהה את הפוטנציאל שלה. באותה תקופה, אף אחד לא חשב שליגת כדורסל מקצוענית תהיה רווחית וגם החובבים הגדולים והאופטימיים ביותר של הענף בוודאי לא תיארו לעצמם שה-NBA תהפוך תוך שני עשורים לאחד הארגונים הרווחיים ביותר בעולם הספורט.

אז איך הוא עשה זאת? סטרן הבין שספורט זה מוצר ככל מוצר ומיתג את הליגה בהתאם. המוח העסקי שלו קלט במהרה את המשיכה של אנשים לגיבורים וליריבויות, לכן בשנות ה-80 הוא מיתג את הליגה בתור מג'יק נגד לארי, לבן נגד שחור, שואו-טיים מול צווארון כחול וזה היה מהלך גאוני שתפס בכל העולם. בשנות ה-90 הוא הפך את מייקל ג'ורדן לפנים של הליגה ולאחר שהוא פרש, הציב את קובי בראיינט ככוכב הגדול ביותר כאשר בשנים האחרונות, אור הזרקורים מופנה לכיוונם של לברון ג'יימס וקווין דוראנט.

2. ראה עולם. הדבר הגדול ביותר שסטרן יכול להתגאות בו לאחר שיתלה את החליפה בארון הוא שבמו ידיו הפך את ה-NBA מליגה מקומית לליגה הגלובאלית היחידה בעולם. אין עוד ליגה מקומית שמשלבת כוחות בינלאומיים ונחשבת לקונצנזוס על ידי כל חובבי הענף. לא בכדורגל ולא בשום ענף אחר. הוא זיהה את ההשפעה של ההתפתחות הטכנולוגית על העולם והמשמעות הייתה אדירה לשיווק של הליגה בארה"ב וברחבי העולם.

הכל התחיל ב-1984, שנתו הראשונה בתפקיד, כאשר החליט לשלוח כמה קבוצות NBA למשחקי ראווה באירופה אבל רגע המפנה היה שמונה שנים לאחר מכן. סטרן נענה לבקשתו של ראש פיב"א דאז, בורה סטנקוביץ' ואיפשר לשחקני ה-NBA לייצג את ארה"ב במשחקים האולימפיים.

בברצלונה 92 העולם כולו נחשף לראשונה לגדולתם ועליונותם של הדרים טים האגדית ולמרות שזה לא היה הרעיון שלו, העובדה שלא עמד בדרך ומנע זאת ראויה לשבחים. אילולא הדרים טים וברכתו של הקומשינר יכול מאוד להיות שלא היינו זוכים לראות את דירק נוביצקי, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי, שהיו ילדים באותה תקופה, משחקים נגד השחקנים הטובים ביותר על הבמה הגדולה ביותר.

3. שינה את המשחק, גם לרעה. מצד אחד, תקופת כהונתו הפכה את הליגה לאימפריה כלכלית בסדר גודל עולמי ואת הכוכבים שלה לאלילים בכל רחבי הגלובוס אך מצד שני הרסה את הקבוצתיות והחוכמה שאפיינו את הליגה בעבר. השינויים שהכניס הפכו את הכדורסל נמשחק קבוצתי שנשען על שכל למשחק שנשען על אתלטיות ושם את הכוכבים שלו מעל הקבוצה.

ההשקעה בכוכבים ובשואו-טיים לקהל גרם להזנחת הקבוצתיות וההגנה כאשר כיום משחקי ה-NBA דומים יותר למשחק המחשב הישן NBA JAM או לסדרת המשחקים NBA2K. אז מבחינת קידום מסחרי של הליגה ומנהליה אין ספק שהוא הצליח בגדול. אולם, כל זה בא על חשבון הספורט עצמו וחבל שכך.

4. תחרויתיות (לא) בכל מחיר. סטרן שינה לא מעט מהחוקים של המשחק ב-30 השנים שלו בתפקיד אבל החוק הכי משמעותי שהוא יצר היה חוק תקרת-השכר. הוא הפך את את ה-NBA מליגה של שתיים-שלוש קבוצות קבועות, לליגה תחרותית ומעניינת שבה יחסי הכוחות משתנים בכל מספר עונות ומאפשרת גם למועדונים צנועים מערים קטנות יחסית להתמודד על אליפויות. הקומישנר לא מקבל מספיק קרדיט על כך שהפך את הליגה לשיוויונית והוגנת בזכות החוק הנ"ל. אין ספק שזה היה פתרון מבריק לבעיית התחרותיות של הליגה.

5. יחס חם (מדי) לכוכבים. לעומת ההברקה עם חוק תקרת השכר, חלק מהמהלכים של סטרן דווקא פגעו בספורטיביות ובתדמית של הליגה והראו באופן ברור את האינטרס שלו להעצים את הכוכבים הגדולים על פני השאר. ביטולו של חוק ההנד צ'ק למשל, פגע בצורה משמעותית בהגנה על גארדים כמו קובי בראיינט וכך גם החוק שמנע עבירות תוקף בתוך האיזור המסומן והקשה מאוד על הסנטרים שניסו לעצור את שאקיל אוניל. גם לפני כן היה נראה שהליגה עושה הכל כדי שהכוכבים הגדולים ובראשם, מייקל ג'ורדן, יקבלו יחס מועדף.

למרות שכאוהד ניקס אני לא אובייקטיבי ואת רוב ילדותי העברתי בשנאה ספורטיבית כלפי הגדול מכולם, גם מעריציו של ג'ורדן יוכלו להעיד שהוא קיבל כמעט תמיד יחס מועדף מאנשי המשרוקית. גם בהמשך, סופרסטארים מסוימים קיבלו יחס מועדף ולמרות שאי אפשר יהיה להוכיח זאת אף פעם, סביר להניח שידו של סטרן הייתה בדבר. לעומת זאת, הוא הפך בשנים האחרונות את מצלמות הטלוויזיה לכלי עזר עבור השופטים בכל שריקה מכרעת ובכך צמצם את מידת ההשפעה שלהם על המשחק. אם פעם משחקים היו מוכרעים ע"י טעויות שיפוט, היום התופעה כמעט ולא קיימת.

6. הדיקטטור הגדול או שלא. בשל העובדה שנשאר כל כך הרבה שנים בעמדת הקומישינר ולא מעט גם בשל היד הקשה שהפעיל כנגד מבקריו (כדוגמת מארק קיובאן), הצטייר הקומשינר כדיקטטור אך שתי השביתות הגדולות שהיו בתקופתו הראו שזה לא בדיוק ככה, והבליטו גם את כוחם של בעלי הקבוצות וארגון השחקנים. 

אפשר לייצר משטר דיקטטורי, רק שזה פשוט לא יכול לעבוד בליגה אמיתית עם שחקנים שמכבדים את עצמם כמו ב-NBA. בסופו של דבר, סטרן יצר ליגה מאוד הוגנת מבחינה כלכלית מכיוון שהשחקנים מתחלקים עם בעלי הקבוצות ברווחים שהם יוצרים בעצמם. ההסכמים בין השחקנים לקבוצות מגיעים רק לאחר משא ומתן בין הצדדים ולמרות הפגיעה בתדמית של הליגה בכל פעם שההסכם מגיע לסיומו וגורם לשביתה עד שהסכם חדש נחתם, היתרונות של השיטה גדולים בהרבה מהחסרונות. 

7. המלחמה בגזענות. אנשים אולי שוכחים ומתעלמים או לא יודעים זאת אבל אחת הסיבות שה-NBA לא הייתה כל כך פופולרית בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הייתה קשורה לגזענות. אמריקה הלבנה התקשתה לקבל ענף ספורט שבו רוב השחקנים המובילים הם אפרו-אמריקנים אך סטרן היה זה שיצר מסגרת מתאימה עבור צעירים שרובם הגיעו מהגטאות ומרקע סוציו-אקונומי קשה ובזכותה הפכו לסמלים נערצים ולגיבורי תרבות בכל העולם.

נכון שעל הדרך הוא ניסה לחנך אותם בכוח אך לצד חוקים די שערורייתיים שחוקק כמו קוד הלבוש המחייב את השחקנים ללבוש חליפות, סטרן הצליח לצמצם באופן משמעותי את מקרי האלימות בליגה כשפעל ביד קשה נגד שחקנים בעייתיים כדוגמת רון ארטסט ואלן אייברסון ושיפר באופן משמעותי את התדמית של השחקנים בארה"ב עם מספר פרוייקטים חינוכיים המשלבים עזרה לקהילה.

לא מעט בזכותו, אין מקום בעולם שבו לא שמעו על מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל, קובי בראיינט או לברון ג'יימס ואין ספק שכולם הרוויחו מכך. השחקנים, הליגה והעולם כולו.