בלי ליונל מסי, האם ברצלונה תהפוך לסתם עוד מועדון?

קשה לכתוב על קודש הקודשים של הכדורגל העולמי ולהעלות שאלות כפירה שמדובר באלוהיות של הכדורגל. המילים הללו נכתבו תוך ידיעה ברורה שכמות הטוקבקים השלילית תביס בקלות את אלה שיגיבו בחיוב, הרי לא בכל יום עולות תהיות על המותג ברצלונה, שהוא הרבה מעבר לקבוצת הכדורגל.

ובכל זאת, אחרי 90 דקות של משחק ושעה של תחושות לפני שריקת הפתיחה (רחרוח השטח, קראתי לזה עשור וחצי אחורה כתחקירן בטלוויזיה החינוכית) בקאמפ נואו בשבת האחרונה, עלו בי כמה תהיות פנימיות של חוזר בשאלה.

לפני שנגיע ללבה הרותחת, מספר דברים בסיסיים. כמו האווירה, למשל. בכל שבת בבלומפילד, במשחקים של הפועל ומכבי תל אביב, הדציבלים גועשים פי עשרות מאשר מה שהיה בשבת בקאמפ נואו. מי שלא קופץ אדום או צהוב של רבבת הצופים ביפו רעשנית הרבה יותר מהקריאות המשעממות "בארסה בארסה" אחת ל-36 דקות מגרונם של 70 אלף איש.

הזיה של הסיטואציה הגיעה בשער השלישי של ולנסיה בה חטאתי עם "וואו" מופתע (אמא טוענת שאני קולני מלידה). המבט שספגתי מהקטלוני מתחתיי הזכיר לי את המבט מביקור בקונצרט לפני שנתיים, בשעה ששכחתי להחליף את מצב הנייד מצלצול לרטט.

אבל הכפירה האמיתית שלי בשבת האחרונה היא מה עושה את ברצלונה למותג שיווקי כמו שהוא? למפלצת עולמית. האם המותג הזה בסופו של דבר לא כה חזק כמו שאנחנו נוטים לחשוב? האם זהו גאון הכדורגל הבודד שלקח קבוצה שלמה על הגב והפך אותה למה שהיא בעולם השיווק?

מותג הינו יצירה של ישות יש מאין. המותג מהווה ישות נפרדת בפני עצמה, כאשר הערך השיווקי במקרה דנן של ברצלונה, מייחס לקבוצה ערכים חיובים רבי מעלה כמו איכות, יוקרה, הנאה גלובלית ותמורה טובה לכסף. האמנם?

מכיוון שאיש שיווק אנוכי, יסלחו לי הקוראים אוהדי ברצלונה, אך במהלך הישיבה ביציעי קאמפ נואו מה שהטריד אותי יותר מכל דבר אחר הוא איך הקבוצה אותה אני רואה מול עיני נחשבת לאחד ממותגי השיווק הספורטיבים היוקרתיים בעולם כולו? מה עשה את ברצלונה למה שהיא? האם זהו מסי שעושה את כל ההבדל? האם הקהל בא לראות רק את הפלא ולא באמת את הקבוצה?

אם נוציא לרגע מהפאזל את הגאון מארגנטינה, האוויר מהבלון השיווקי ייצנח פלאים? תחושת הבטן שלי אומרת שזאת אופציה לא רעה בכלל, אבל הקלישאה מספרת שהנבואה ניתנה לאנשים מסוימים ולכן לי אין לתת אמת מוחלטת של כן או לא.

הייתי בשנים האחרונות במשחקים ביתיים של יונייטד ובאיירן מינכן, ושוב יסלחו לי מאות אלפי האוהדים הישראלים של בארסה, אך האווירה יוצאת הדופן ביציעים האנגליים והגרמניים, ההתמקדות בקבוצה ולא בשחקן בודד, העשרות הרבות של דוכני המכירה בסמוך לאיצטדיון שמדפיסים קבלות בקצב מטורף אל מול האנמיות ביציעי הקאמפ נואו, ההליכה הגמלונית של האוהדים בדרך למקום מושבם, היציאה השלווה שלהם אחרי הפסד לוולנסיה שאולי יחרוץ את גורל העונה בספרד, כל אלה רק חידדו לי את השאלה (והרחיקו ממני עוד יותר את התשובה): מה לכל הרוחות גורם לקבוצה הזאת להיות מותג שיווקי כה נדיר ויוקרתי בעולם כולו? למה בכל העולם מתחננים לביקור של ברצלונה? או אם תרצו, מה גורם לשאר הקבוצות להזדנב כל כך מאחור?

מסקנה חותכת אין לי מהטקסט, אלא רק נקודה למחשבה. האם תמיד ערך השלם גדול מהיחיד, או שהנה לנו מקרה קלאסי שבו היחיד שלם יותר מהקבוצה? האם כשגאון המשחק מסי ייעלם, קירות הבית ירעדו או יסדקו? האם השווקים במזרח אסיה יגידו שלום ולא להתראות לברצלונה שהפרעוש יודיע על עזיבה? 

כל עוד המאסטרו שם, קשה להעריך את חשיבות התזמורת. אך נדמה כי עם עובדה ברורה אחת יהיה קשה להתווכח: ככל שהמותג מסי התעצם, המותג בארסה נסוג לאחור. קולם של אוהדי הקבוצה הלך ונחלש אל מול קולם של אוהדי ליאו מסי, שרק הלך והתעצם - במגרש עצמו כמיקרוקוסמוס לעולם כולו. אולי הגלובליות היא שהורסת את המקור הקטאלוני. וכשליאו מסי תופס יום חלש, אז מה אני מתפלא שסצינת הקונצרט עלתה בזכרוני ביציעי קאמפ נואו.