דמיינו לרגע את הסיטואציה הבאה: הפועל ירושלים, משחקת בעוד שנתיים או שלוש ביורוליג, ולמרבה התדהמה מעפילה לגמר ואף זוכה בגביע היסטורי ומדהים! או אז כמובן כל המדינה תצא מגדרה, ההמונים יגיעו לגן סאקר לקבל את פני האדומים, גם ראש הממשלה והנשיא (במידה ולא יבוטל המוסד כמובן) יעשו כבוד ועל הדרך יעשו גם סלפי עם האדומים. אבל לא רק הם, אוהדי כדורסל רבים יפרגנו להפועל על ההישג, ואפילו כאלה שאין להם מושג שיותם וליאור כבר מזמן לובשים אדום יעלו איזה פוסט קטן בפייסבוק בסגנון "יאללה הפועל!".
כמובן שהסיטואציה הזאת, והלוואי ואתבדה, סביר להניח שלא תתרחש (ואם כן תזכרו את הפוסט הזה), אבל הנקודה ברורה: זה בסדר לשמוח גם אם אתה לא "אוהד שרוף" של קבוצה כזו או אחרת, זה גם בסדר גמור ולגיטימי "לתפוס טרמפ" על הצלחה או הישג של קבוצה כלשהי, כל עוד השמחה של האנשים לא מפריעה ולא פוגעת באף אחד אחר, אין בזה שום בעיה.
שמחה לאומית לגיטימית. אוהדי מכבי ת"א
אבל זו לא חובה לשמוח (אלן שיבר)
ובכלל, מי קבע מי הם ה"טרמפיסטים" הללו? האם יש חוק שמגדיר מהי אהדת קבוצה? האם רק מי שמכיר את כל הסגל הוא אוהד אמיתי, או שמא רק כזה שמכיר לפחות את חמש השנים האחרונות בהיסטוריה של הקבוצה? או שאולי בכלל רק למי שקונה כרטיס ליציע ישנה הזכות לקרוא לעצמו "אוהד אמיתי"?
כמובן שאלו שטויות, כיוון שכל אחד יכול לאהוד את מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. לא משנה אם זאת ברצלונה, ליברפול או מיאמי, "אוהדי ההצלחות" כפי שמכנים אותם בגנאי, הם בסך הכל הדרך של אחרים להראות: "אנחנו טובים מכם", "אנחנו אוהדים אמיתיים". וזאת טעות יסוד, כיוון שתחושת האהדה היא סובייקטיבית ומשתנה מאחד לאחד. אז תגידו "הם אוהדים רק בשביל החבר'ה", אבל זאת טענה מגוחכת כיוון שאהדת קבוצת ספורט היא עניין חברתי, עניין של השתייכות למשהו, ולכן האהדה של כמעט כל אחד מכם מבוססת בחלקה לפחות על העניין החברתי.
הרי האנשים שבאו לכיכר בסיום המשחק ובליל אמש, לא באו רק כדי לעודד את מכבי, הם באו כדי להרגיש חלק ממשהו "היסטורי", כזה שמחבר אותם לאתוס הספורטיבי והלאומי של המדינה, גם אם לחלקנו זה נראה מגוחך. זה ממש לא עניין של אהדה או אפילו של ספורט, זה פשוט הרצון להרגיש חלק ממשהו גדול. הרצון הזה, של להרגיש ביחד ולשחזר את התמונות ההיסטוריות שכולנו גדלנו עליהם, הוא המניע האמיתי שלהם לקפוץ למזרקה, ואין בו שום דבר פסול, גם אם הוא לא מבוסס על אהבת ספורט גרידא.
בסופו של יום לוויכוח הזה אין באמת משמעות, כי כל אחד רשאי לשמוח מתי שבא לו וגם שמחה לאיד היא שמחה מקובלת ולגיטימית. הרצון של אוהדי הפועל בכך שמכבי תפסיד וה"סירוב" שלהם להשתתף בשמחה הוא לגיטימי ואף מתבקש, כיוון שחלק מההגדרה העצמית שלהם היא השנאה למכבי, ואם הם לא ישנאו את מכבי, הם לא באמת יוכלו לאהוד את הפועל.
אז מה המסר מכל זה? שמחה, ולא משנה למה ואיך, כל עוד היא לא פוגעת במישהו אחר היא לגיטימית לחלוטין. אוהדי הספורט ה"אמיתיים" יכולים לזלזל, לשיר וללהג עד מחר, אבל זה יהיה רק כדי להתנשא על חבריהם. אז גם אם אתם "טרמפיסטים" או "אוהדי הצלחות", זה בסדר לשמוח ולצהול, וגם בסדר להתבאס שהיריב מצליח. רק אל תשכחו, המים במזרקות בירושלים הרבה יותר קרים...
אהדה היא לא נחלה בלעדית. אוהדי מכבי במילאנו
מחכים לגן סאקר. אוהדי הפועל י-ם