נפרדנו כך

אנדי רם
ההישג: עם כל הכבוד לזכייה עם יוני ארליך בטורניר הזוגות באליפות אוסטרליה, כשאנדי יתארח באולפן ערוץ הספורט ביום הולדתו ה-50 הוא ישחזר את הניצחון הסנסציוני על רוסיה, ששלח את נבחרת ישראל להופעה ראשונה בחצי גמר גביע דייויס. מראט סאפין הגיע שאנן, דודי סלע והראל לוי ריחפו על הפרקט בהיכל נוקיה ואנדיוני סגרו 0:3 מדהים ביום השני למשחקים. את סיבוב הניצחון שלהם לא נשכח עוד שנים, ואולי גם לא נצליח לשחזר לעולם.

הפספוס: ההפסד לארגנטינה במפגש הדייויס האחרון של אנדי היה די צפוי, אבל מבצע "צוק איתן" בא בהפתעה וגזל ממנו הופעת פרידה מול הקהל הביתי. ישראל אמנם הוגרלה לארח את הקרב על הבית העליון, אבל קצת לפני התאריך המיועד חמאס טרפד את העסק והנבחרת נדדה למיאמי. רם וארליך ניצחו בפעם האחרונה יחד, אבל השלום האחרון היה על אדמת הגולה במקום במגרש המיתולוגי ברמה"ש.

החלל שנוצר: אפשר להגיד הרבה דברים על טניס זוגות, כולל על החשיבות האמיתית שיש לו בסבב, אבל בגביע דייויס הוא היה לאורך השנים לא פחות מאשר שובר השיוויון של ישראל. הנקודה הבטוחה של אנדיוני הביאה את הנבחרת לגבהים בלתי אפשריים (ע"ע רוסיה מקבלת בראש). נראה שמהיום והלאה משחק הזוגות יהיה דווקא נקודת התורפה, אלא אם בר בוצר הצעיר יחליט כבר מעכשיו לעשות הסבה.

דייויד בלו
ההישג: לא הרבה ספורטאים יכולים לומר שהעונה האחרונה שלהם היא גם כנראה הטובה ביותר בקריירה. כשדייויד בלו חזר בקיץ שעבר מפרישה עוד היו שתהו אם הוא זוכר מה עושים עם הכדור הכתום הזה. אבל הידית התחממה בזריזות, הווינריות שלו הוחדרה עמוק בקבוצה של בלאט והתוצאה בלתי נשכחת: עונה שבה הוא עשה הכל ומכבי זכתה בהכל. בלו שיחק בעמדה 4 וכיסה גם את החור בעמדה 5. הוא חדר, צלף ואפילו שמר כמו אחרון הגארדים. 10.1 נקודות למשחק ביורוליג, 40.6 אחוזים לשלוש, פיינל פור גדול במילאנו וזכיה פרידה ביורוליג. יותר הישג מזה?

הפספוס: איך שחקן עם יד כזאת לא מגיע ל-NBA? אם בלו מצטער על משהו בקריירה, זה על העובדה שהליגה הטובה בעולם לא פתחה בפניו את הדלת. הוא נבחן לא פעם, השקיע את הנשמה בליגת הקיץ, אבל מעולם לא קיבל חוזה במולדת. בלו, ללא ספק מהקלעים הטובים בעולם, פיתח כנראה מאוחר מדי אספקטים אחרים כמו חדירה והגנה, וזה פשוט לא היה מספיק בשביל הסקאוטים באמריקה. והאמת? הפספוס שלו הוא גם פספוס גדול של ה-NBA.

החלל שנוצר: כשהמצב קשה, הקבוצה בפיגור והידיים של כולם רועדות, ידעת שיש אחד שבשבילו מאני טיים ואימון קליעות מתקיימים על אותו דופק. בלו הוא שחקן הקלאץ' האולטימטיבי, כזה שלא מוצאים כל יום וספק אם יש היום אחד שקרוב להגדרה הזאת בכדורסל הישראלי. גם קלעים טהורים, שפעם היו פה כמו מים, אפשר לספור במקרה הטוב על יד אחת. את היד שלו בלו כבר לקח כדי לעשות קסמים בקליפורניה.

יניב קטן
ההישג: מבחינה מקצועית עונת 04/5 (8 שערים, 14 בישולים ואליפות) הייתה הטובה ביותר שלו ויחד עם חצי השנה שלאחריה סידרה לו מקום בווסטהאם, אך נראה שדווקא עונת 10/11 בה היה למנהיג הבלתי מעורער של מכבי חיפה והחזיר לירוקים את האליפות שנה לאחר משחק הדמעות מול בני יהודה, הייתה השנה שבה קיבע את מעמדו בכרמל. לקטן 6 אליפויות, שתי הופעות בליגת האלופות ואפילו 3 שערים בבמה המרכזית של אירופה.

הפספוס: אותו ערב ב-15 במאי 2010 עם שער הניצחון של ערן זהבי בטדי הוא פספוס ענק, וגם העובדה שלמעט חצי עונה בווסטהאם לא שיחק באירופה יכולה לתת לקטן תחושת החמצה, אבל נראה שמעל הכל – אי ההצלחה בגביע המדינה תמשיך לרדוף אותו. קטן לא הצליח לזכות בתואר השני בחשיבותו במהלך 16 שנות קריירה – גם בשנים בהן מכבי חיפה הייתה רמה מעל הליגה ושייטת לאליפות בקלות.

החלל שנוצר: עדיין מוקדם לשפוט את מכבי חיפה הנוכחית בימים שלאחר יניב קטן, אבל מאז שהכסף הגדול של ארקדי גאידמק נכנס לתמונה, וקטן הפך למנהיג הבלתי מעורער של הירוקים, ראו זאת בכל קדה ודקה על כר הדשא. כעת, בכרמל יצטרו למצוא מנהיג חדש, כזה שיודע שהוא כזה וגם הקהל יודע זאת.

עידו קוז'יקרו
ההישג: 202 הסנטימטרים של קוז'יקרו ייזכרו בעיקר בגלל לחימה, מחוייבות ולב ענק, אבל יש שני תארים שבלעדיהם הקריירה שלו הייתה קצת פחות שלמה. ב-2004 הוא זכה עם הפועל ירושלים בגביע יול"ב לאחר ניצחון ענק על ריאל מדריד בגמר, אבל כשחקן ישראלי שלא שיחק מעולם במכבי תל אביב – דווקא האליפות בעונת 2012/13 עם מכבי חיפה היא ההישג הגדול ביותר שלו.

הפספוס: שחקן ישראלי מוביל שלא שיחק מעולם במכבי תל אביב. קוז'יקרו הוא כנראה אחד מיחידי הסגולה, ואף הצהיר זאת בעבר, שהעדיף לא לשחק בצהוב. אולי הוא באמת שלם עם כך, אולי זה לא חסר לו, אבל היה נחמד ומעניין לראות אותו בימי חמישי ביורוליג, מול הענקים של אירופה איתם התמודד בכבוד במדי הנבחרת.
החלל שנוצר: רק לפני כשנה קוז'יקרו וגרין היו הגבוהים של נבחרת ישראל באליפות אירופה, ודור העתיד לא ממש מפתח תחליף ראוי. ישראל תצטרך לדעת לייצר יורשים גבוהים, כאלה שיוכלו לסחוב אותה לאליפויות אירופה, להילחם עם הבריונים הסרבים/ליטאים/ספרדים/גרמנים, להקריב עבירות לטובת השחקנים המוכשרים יותר ולשחק עם כל הלב למען הכחול-לבן. ובקיצור, להיות קוז'יקרו.

דודו אוואט
ההישג: כבר בשנה השנייה שלו בבוגרים של הפועל חיפה, כשהוא עוד לא בן 22, רשם אוואט הישג שלא בטוח שמישהו ישחזר. השוער סחב את הפועל חיפה לאליפות היסטורית כשהוא סופג 14 שערים ב-27 מחזורים. מחליפו, אבי פרץ, ספג 9 נוספים בשני המחזורים הבאים.

הפספוס: עם 78 הופעות בנבחרת ישראל, קריירה ארוכה ומרשימה בליגה הספרדית ותארים בליגת העל – לשוער הפורש יש רק כוכבית אחת מרגיזה: אי ההעפלה עם הנבחרת לטורניר גדול. אוואט (וגם דוידוביץ') היו חלק מדור שהתקרב והתרחק, התקרב והתרחק, אבל בסופו של דבר לא הצליח לעשות את השדרוג הנחוץ כדי להיות במונדיאל או ביורו.

החלל שנוצר: אריאל הרוש מסומן כיורש, אבל בכושר הנוכחי לא נראה שהוא האיש המתאים. בוריס קליימן זוכה רק העונה לאמון מלא ואולי יתפתח למה שציפו ממנו, גיא חיימוב ואופיר מרציאנו פתחו את העונה בצורה מעולה אך לא נחשבים לבאנקרים שאפשר ללכת איתם לאורך קמפיין שלם, ובמילים אחרות: לאלי גוטמן אין שוער שהוא סומך עליו ויכול לסמוך עליו שיהיה השוער הראשון שלו בעשרת המשחקים הקרובים במוקדמות יורו 2016.