והוא רק רצה לשחק כדורגל

"בהיעדר כל בטחון בתקופה שבה חיית, כאשר ידעת שהזמן מוקצב ותוך שעתיים אתה חייב להיות מוכן לצאת בטרנספורט - למרות שהיעד והמטרה עדיין לא היו ידועים לנו אז - הכדורגל היה כמין לטיפה ורגע מרגש, אשר הצלחנו לחוות בפרוזדורי הדרך שהובילה לגיהנום". כך תיאר פאבל מאהרר את תרומת הכדורגל למאבק ההישרדות שלו במהלך מלחמת העולם השניה.

מאהרר היה רומנטיקן של המשחק, אדם שעבורו זו הייתה דרך חיים של ממש. ילד שחלם בגיל צעיר שיום יבוא ויהיו לו נעלי כדורגל אמיתיות ובסופו של דבר זכה לשחק ברמות הגבוהות ביותר של הענף בתחילת המאה ה-20.

פאבל מאהרר נולד במאי 1900 בטפליצה, עיר בחבל הסודטים. באותן שנים איזור זה היה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית ורק ב-1918, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חבל הארץ היה חלק מצ'כוסלובקיה, מדינה חדשה שנוצרה בעקבות פירוק האימפריה. על החיבור המיוחד שלו לכדורגל הוא העיד: "החלום של כולנו היה לשחק יום אחד במדי הקבוצה שלנו ולעלות על הדשא בתלבושת אמיתית, בנעלי כדורגל אמיתיות ולשחק בכדור אמיתי. כפי שחלומות מתגשמים באגדות, כך התגשם גם החלום שלי".

למרות שחלומו התגשם, דרכו לתהילה לא הייתה קלה. בגיל צעיר הצטרף למועדון קטן בטפליצה (Teplitzer FK), אולם התקדמותו נעצרה כשהיה בן 18. בצל מלחמת העולם הראשונה פאבל גויס בעל כורחו לצבא האוסטרו-הונגרי. זמן קצר לאחר מכן נכנעה האימפריה ומאהרר הצעיר נפל בשבי האנגלי. למזלו, הקצין האחראי על השבויים היה בעצמו שחקן כדורגל מהליגה המקצוענית באנגליה, שדאג לארגן טורנירי כדורגל בתוך המחנה. באחד הטורנירים זכתה קבוצתו של מאהרר לאחר שהוא עצמו כבש את שער הניצחון. כאות הערכה, העניק לו הקצין את נעלי הכדורגל שלו, אותן שמר עד יומו האחרון.

לאחר המלחמה ושובו הביתה מהשבי האנגלי, הצטרף פאבל ל-DFC, אחת מקבוצות הכדורגל המקצועניות של פראג. כשרונו יוצא הדופן העניק לו מקום בנבחרת צ'כוסלובקיה וב-1923 הגיע רגע משמעותי בקריירה שלו. לאחר ניצחון חוץ 2:5 בטורקיה, במשחק מוקדמות למשחקים האולימפיים בפאריס 1924, נכתב עליו בעיתון Prazsky Sport: "אל תשכחו את מאהרר, השחקן הסימפטי של DFC. כשיחזור, ארגנו לו קבלת פנים כיאה לאחד מהלוחמים הישרים וההוגנים ביותר המשחקים תחת הדגל שלנו".

במשחקים האולימפיים עצמם נבחר מאהרר לנבחרת המצטיינים של הטורניר, שנבחרה בידי העיתונאים שצפו במשחקים. לאחר האולימפיאדה, כאשר היה ברור שמדובר בכוכב כדורגל בקנה מידה עולמי, ההתעניינות בו גברה. למרות הצעות ממספר קבוצות בכירות, הוא העדיף להישאר ב-DFC, לה שמר אמונים. ב-1925 נישא לבטי ושנה לאחר מכן יצא לחפש אתגר מעבר לים, כאשר הצטרף לליגת הכדורגל האמריקאית. המשחק בארה"ב לא היה ברמה גבוהה כמו זה באירופה, אולם מאהרר התמוגג בזכרונות שכתב למשפחתו: "זאת חוויה נהדרת לעבור כך בכל העולם, הייתי מאחל זאת לכל אחד מכם".

פאבל המשיך לשחק כדורגל מקצועני עד עונת 1935/6, אז פרש מכדורגל במולדתו. באותן שנים לא היה זה שכיח לשחק עד גיל 36, לכן כונה "הזקן". לאחר הפרישה התגורר בפראג יחד עם משפחתו ופתח עסק לייצור חולצות ופיג'מות יחד עם אשתו בטי. העסק היה מוצלח מאוד, לכך תרמה העובדה שהיה אדם מפורסם בזכות שנותיו על המגרש.

במארס 1939 פלשה גרמניה הנאצית לצ'כוסלובקיה. צעד זה אמנם לא היה תחילתה של מלחמת העולם השניה, אולם מבחינתם של יהודי המדינה מדובר היה באסון. באופן מיידי חוקי הגזע הנאציים, שנכנסו לתוקף בגרמניה כבר ב-1935, חלו גם עליהם.

"פאבל נעצר כשניסה להבריח מזון בשוק השחור", סיפרה לאתר ערוץ הספורט נינתו, דני, שמתגוררת כיום בארצות הברית. "הוא נתפס יחד עם עוד 11 גברים, כאשר 10 מהם הורשעו והוצאו להורג ואילו האחרון לא הספיק לתת עדות ונפטר בכלא. הגרמנים, שהחליטו שאין הוכחות נגד פאבל וחסו על חייו, החזיקו אותו במשך כשנה בכלא של הגסטפו ולאחר מכן שלחו אותו לטרזין. בעקבות ההתעללות של אנשי הגסטפו הוא איבד את השמיעה באחת מאוזניו. אשתו ובניו לא ידעו מה עלה בגורלו".

מבחינת המשפחה, עקבותיו של פאבל אבדו. ואז, בדרך לא דרך, גילו קרוביו לאן נעלם. "בנו פיטר מונה לעבודה בתחנת הרכבת של פראג", שחזרה דני. "שם בתחנה, לאחר שנה שלמה, ראה את אביו לרגע בלבד כאשר הועלה על הרכבת לטרזין. כשהגיע למחנה הוא שובץ לעבוד באטליז, שם זכה לתנאים טובים".

באופן מפתיע, במקרה של מאהרר הגרמנים נאלצו לכבד את אמנת ז'נבה, שם נכתב כי לא יופרדו קטינים מהוריהם. הסיבה שעשו זאת הייתה דיפלומטית: בנו הצעיר נולד בארה"ב והיה אזרח אמריקני, לכן אשתו של מאהרר ושני בניו ניצלו משילוח לאושוויץ. במהלך שהותו בטרזיינשטאט שיחק פאבל ב"ליגה טרזין", ליגת הכדורגל של המחנה. בתקופה כה אפלה ובסיטואציות בלתי אפשריות, הוא שיחק בליגה שהייתה אי של שפיות בתוך הזוועות שסביבה.

אשתו ושני בניו של פאבל הועברו לארה"ב עוד בטרם הסתיימה המלחמה. לא היה להם מושג מה עלה בגורלו. רק כשתמה המלחמה והתאפשר לו ליצור קשר עימם, הבינו שניצל. לאחר תהליך של מספר חודשים בהם ארגן אישורי מעבר לאמריקה, חבר פאבל מאהרר למשפחתו בניו יורק. שני אחיו וכל בני משפחתם, פרט לאחת מבנותיו של אחיו, נספו בשואה. אותה אחיינית, השריד האחרון למשפחת מאהרר בצ'כיה, הלכה לעולמה לפני שבועיים.

הניסיון לפתוח חנות בגדים, כמו זו שהייתה לו בפראג, לא צלח. בארצות הברית פאבל מאהרר לא היה שם מוכר או אדם בעל קשרים כמו בעולם שהותיר מאחוריו. הוא פנה לתחום אחר ועבד בחברת משלוחי דואר.

ארבעים שנה לאחר שניצל מהשמדה, פאבל מאהרר נכנע לסרטן ב-1985. "יכולותיו הגבוהות על המגרש, יחד עם אישיות צנועה ונעימה, הסבו לו פופולריות רבה", סיפר בנו פול. "אבא תמיד סיפר שבזכות הכדורגל הוא שרד את המלחמה. המשחק העניק לו את האנרגיות ואת התקווה".