אני עומד פה בקופ ומסתכל סביב. אני לא מכיר אף אחד ברדיוס של מאות קילומטרים, אבל מעולם לא הרגשתי יותר שייך. 40,000 אחים ואחיות באדום עומדים כאן איתי. כולם מסתכלים עליך, כולם עם אותו ניצוץ בעיניים. ניצוץ שרק אנשים מאוד מסוימים יכולים לספק. והו, כמה שאתה סיפקת.
הושפעתי מהמון אנשים ואירועים בעשרים השנים בהם אני על כדור הארץ, אבל את ההשראה הכי גדולה שלי קיבלתי ממך. כנראה שבגלל זה יש לי דמעות בעיניים. ולא רק לי, אלא גם לילד הקטן ואבא שלו שיושבים לפניי. ולמשפחה שיושבת בהמשך השורה. ולחבר׳ה השיכורים שתי שורות מעליי. כולנו דומעים כי אנחנו רואים את ההשראה הזו נגמרת לנו מול העיניים.
אתה עושה סיבוב פרידה אחרון מסביב למגרש שקראת לו בית ב-17 השנים האחרונות, מוחה ומוחא. מוחא לנו כף ומיד מוחה דמעה, כדי שחס וחלילה לא נראה את השריון הכל כך עמיד שלך נסדק דווקא ביומך האחרון איתנו. אבל זה לא מה שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים עליך עכשיו. אנחנו רואים נגיחה באיסטנבול; וולה בדקה ה-90 בקרדיף; תיקול שמשאיר את וויין רוני מרוח על הרצפה; גליץ' על הברכיים מול דגל הקרן אחרי עוד גול ניצחון; רואים אותך עם עט ביד אחת וחוזה מאחת מאריות היבשת ביד השניה, אבל תמיד אותה ציפור אדומה מתנוססת על גופך; וכן, אנחנו רואים גם החלקה אחת.
ואתה יודע למה זה ככה? כי ב-17 העונות האחרונות אולי חרכת את המגרש, אבל בתוך תוכך, עמדת לידנו ביציע. בתוך תוכך תמיד היית אוהד, ותמיד תהיה. אחד מאיתנו. בגלל זה דרכת על אנדר הררה אחרי 40 שניות. כי אתה בסך הכל עוד ילד מהשכונה, ששונא את מנצ'סטר יונייטד ויודע איך ליברפולי אמיתי אמור להתייחס למשחק הזה. אתה בסך הכל עוד ילד מהשכונה שאלוהים ברך בתותח במקום רגל ימין, ובלב הכי גדול שיש בכדורגל העולמי. בסך הכל עוד ילד מהשכונה שחלם לעלות על המשטח באנפילד רק פעם אחת, וירד ממנו 708 הופעות מאוחר יותר כגדול שחקני הקבוצה בכל הזמנים. ויסלח לי דור הדלגליש וראש.
ככה ייעשה לאיש. הקופ בשיאו (GETTYIMAGES)
בדקה ה-90 של המשחק האחרון, מיד אחרי שספגנו את הגול השלישי, קרה משהו מדהים. כל יושבי האיצטדיון נעמדו והתחילו לשיר. זה היה ברור מראש, אבל קיבל חותמת ברגע הזה - לאף אחד לא היה אכפת מהמשחק. כולם היו שם רק בשבילך. ואחרי שמחאנו כפיים לשחקני קריסטל פאלאס בעוד הם יורדים מהדשא (בעוד הוכחה לאצילות שלנו), עברנו אליך. ושרנו. ושרנו. ושרנו. בלי הפסקה, את אותם השירים ואותן המילים. ואתה הודית לנו בקול חנוק, מה שגרם לנו לשיר בקול חנוק. כי כזה הוא הקשר. מה שאתה – אנחנו, מה שאנחנו – אתה.
בעידן המספרים שאנחנו חיים בו, שבו כל מה שחשוב זה כל כמה דקות רונאלדו או מסי כובשים, אתה הבאת משהו שאי אפשר למדוד. הלב שלך, הלחימה, ההקרבה, ההשראה, הנחישות, הנשמה, התשוקה, תחושת ההזדהות, ואולי מעל הכל - הנאמנות. כבודם של דל פיירו, טוטי ואחרים במקומם מונח, אבל אתה הנאמן מכולם, הגדול מכולם. על איכויותיך כשחקן לא צריך לדבר, כי מה שאתה מעבר לכדורגל הוא מה שעושה אותך האליל שלנו. ב-17 השנים האחרונות זה הרגיש לנו כמו אינסטינקט לפנות אליך בשעת צרה, כי ידענו שאתה האיש עליו אנחנו יכולים לסמוך. אתה המנהיג. אתה הקפטן. אתה המלך.
ועכשיו כל זה נגמר. ואנחנו עומדים כאן כל האוהדים, עם דמעות זולגות, ושרים בפעם האחרונה על כמה אתה גדול וחזק, ועל איך אתה שולח כדורים על 40 מטר. וגרוננו נחנק. אני יודע שאנחנו אמורים להיות שמחים בשבילך, על שאתה הולך עכשיו לחיות את החיים הטובים בלוס אנג'לס וליהנות מהכדורגל שעוד נשאר לך ברגליים. מגיע לך. אחרי 17 שנים של נאמנות כל כך נדירה בימינו, ואחרי כל מה שנתת מעצמך לנו האוהדים, מגיע לך לשים לראשונה בחייך את עצמך לפני הקבוצה. אבל כואב לנו.
כולם היו שם בשבילו (GETTYIMAGES)
לשם שינוי, לא כואב לנו על עצמנו, כואב לנו עליך. כואב לנו שלא זכית ביותר תארים. כואב לנו שמחוץ לעיר האדומה, לא מחשיבים אותך כגדול בכל הזמנים, למרות שאתה כן. כואב לנו שפספסת כדורי זהב ואליפויות שהיית יכול לזכות בהם במקום אחר, אבל ויתרת, כי דאגת לנו ורצית לרצות אותנו. אז תדע שאולי לא זכית באליפות או בכדור הזהב, אבל זכית במשהו הרבה יותר גדול מזה. זכית במסירות עיוורת של מיליוני אדומים ברחבי העולם. זכית להפוך לאייקון של נאמנות. זכית בכבוד בלתי נגמר מכל מי שדרך איתך על אותו מגרש, בין אם היה עמית או יריב - כי הם זיהו מיד את ההילה שיש לך, למרות שאף פעם לא ביקשת אחת כזו. ואם אתה שואל אותי, בעידן הכסף, התארים והחומרניות שאנו חיים בו היום, זה שווה הרבה הרבה יותר.
אז לסיכום סטיבי היקר, תודה. תודה שלימדת אותי מה זה להיות מנהיג. תודה שלימדת אותי לא לוותר. תודה שלימדת אותי מאיזה חומר עשויים אלופים. תודה שלימדת אותי איך משחקים כדורגל. תודה שנשארת גם כשאריות היבשת הציעו לך מיליונים. תודה שהקרבת מעצמך עבור המועדון. תודה להורים שלך שעשו אותך. תודה ששינית לי את החיים, מבלי שאתה אפילו יודע מי אני.
בדמעות כבדות כל כך ובלב שבור כל כך אני נפרד ממך, המלך שלי. תודה על הכל, אני אוהב אותך. לעולם לא תצעד לבד.
"לעולםן לא תצעד לבד" (GETTYIMAGES)