סיפור לכיפור / אבי מלר
- "אתה יודע שתצטרך גם לצום?"
- "למה אתה מתכוון?"
- "לכך שהמנהג היהודי ביום כיפור כולל גם 25 שעות צום".
- "וכולם עושים את זה?"
- "לא כולם, אבל מי שבאמת מביע חרטה ומתפלל למחילה, לא יכול לעשות לעצמו הנחות".
- "טוב, אז אני גם אצום".
* * *
בית הכנסת המרכזי של לונדון, סנטרל יונייטד סינאגוג, היה מלא על גדותיו ביום הכיפורים תשנ"א. בגרייט פורטלנד סטריט, הרחוב הסמוך לגן העדן של הקונים המוכר כאוקספורד סטריט, התייצבו בשבת 29 בספטמבר 1990 עשרות שוטרים ואנשי היחידה הבריטית המיוחדת על מנת לשמור על הסדר והביטחון של מאות הבאים ויוצאים בשערי בית הכנסת.
לרוב המתפללים היה מקום קבוע בהיכל היהודי. מן הסתם, חלק הארי שלהם אף השתייך לקהילה הלונדונית האמידה ומבוססת, זו המתגוררת במרכזה העשיר והנחשק של הבירה האנגלית היקרה. אחד מהם היה בארי סילקמן, הכדורגלן בעבר וסוכן השחקנים בהווה. הרזומה שלו כלל בין השאר קדנציות בקווינס פארק ריינג'רס, מנצ'סטר סיטי ובתחילת שנות ה-80 אף מכבי ת"א ונבחרת ישראל. סילקמן היה אז לא רק הכדורגלן הבריטי-יהודי היחיד בליגות הגבוהות, אלא מי שהתגאה בפומבי בדתו, ובכל הזדמנות אפשרית טרח להדגיש את יהדותו ולנסות להרחיב את היריעה על מוצאו ואמונותיו. את בית הכנסת המרכזי הוא פקד רק מעת לעת, אבל השתדל לא להחמיץ אפילו יום כיפור אחד.
אורח מסתורי בבית הכנסת בלונדון (gettyimages)
בשבת הזו הוא צעד לסנטרל יונייטד סינאגוג כאשר לצידו אורחו המיוחד, לו הוא דאג – תמורת תרומה סמלית פלוס – למושב לידו. עבור סילקמן היה האורח מאוד מיוחד, חשוב ויוצא דופן. אבל בעיני קהל הנאספים סביב השופר וספרי התורה, נתפסה הדמות הזו, שכמו ילד מבוייש נאחזה בשובלו של המארח שלה ולא עזבה אותו ולו לשנייה – כמוזרה ומסתורית. לא פלא: האורח הרכיב משקפי שמש כהים ענקיים שלא איפשרו לחדור אל עיניו ומבטו. על פניו התנוסס זקן עבות, לא מטופח, כזה שיכול היה להתאים לבנימין זאב הרצל על המרפסת בבאזל. מגבעת רחבת שוליים כיסתה כמעט לחלוטין את שיערו, ועל כל אלו נוספה טלית סופר-אקסטרה-סייז שעטפה את זרועותיו, שכמו וצווארו מכל עבר, ולא הותירה מילימטר של עור חשוף.
"ואת מי יש לנו הכבוד לארח איתך?", שאל גבאי בית הכנסת את סילקמן. השחקן התכופף אל אוזנו של הגבאי וכממתיק סוד, לחש: "זה קרוב משפחה שלי מדרום אמריקה. הוא לא דובר אנגלית והוא גם לא מאה אחוזים בקו הבריאות הנפשית. אודה לך אם תבקש מהחברים לעזוב אותו במנוחה". הגבאי טופף על כתפו של סילקמן באהדה, הגניב גם טפיחה ידידותית לאורח, ואמר "בהחלט, בארי, בהחלט. ברוך רופא חולים, וברוך תהיה על עשיית המצווה".
* * *
איצטדיון רמת גן היה מלא מפה לפה במאי 1990. שבועות ספורים לפני בעיטת הפתיחה של המונדיאל באיטליה, אירחה ישראל את ארגנטינה למשחק ידידות. לבארי סילקמן היה כרטיס לתא הכבוד. במשך השנים הוא שמר על קשרים טובים עם עמיתיו בישראל, אבל לביקור הזה הוא הגיע לראשונה מאז פצח בקריירה החדשה שלו כסוכן שחקנים. העסקנים והמאמנים שנתקלו בו בין כוסות היין מפלסטיק לסנדביצ'ונים, היו משוכנעים שסילקמן מגשש אחרי אפשרות לשלוף את כוכבי ישראל, אורי מלמיליאן ומשה סיני, ממדמנת הליגה הלאומית (כיום ליגת העל), אל כרי הדשא הנוצצים של בריטניה. אבל לסילקמן היו רעיונות אחרים לחלוטין. הוא דווקא בא ללטוש עיניים באנדרדוג.
מלמיליאן וסיני לא התאימו לטעמו לכדורגל האנגלי המהיר והקשוח. הוא חיפש את השחקן הישראלי הפיזי, הבנוי לתלפיות, המוצק והחזק. הרבה לפני שטל בן חיים הגיע לבולטון וונדררס, סילקמן אמר לעצמו שהתפקיד ההולם ביותר כדורגלן ישראלי טוב באנגליה הוא בלם. איש ברמת גן לא יכול היה איפוא לשער שהבריטי המצודד ונעים ההליכות היושב ביציע ומשרבט באינטנסיביות הערות, ממלא את פנקסו רק בשני שמות: יהודה עמר ואפרים דוידי.
דייגו רק רצה סולחה (gettyimages)
היה משחק טוב. טל בנין הבקיע, אבל ישראל הפסידה לארגנטינה 2-1. סילקמן היה שבע רצון. הוא לא גיבש מיד דעה באשר לשחקנים שבהם צפה, והחליט שיקרא בעיון את רשימותיו במלון ויישן עליהן בלילה. לפני זה חיכה לו קוקטייל משותף של התאחדויות הכדורגל של ארגנטינה וישראל בכפר המכביה. אבל ביציאה מתא הכבוד באיצטדיון חיכה לו שאול סווירי, יו"ר ההתאחדות הישראלית, וקיבל את פניו בחיוך רחב. "בארי, אני לא ממש יודע במה מדובר, הכל שו-שו, אבל מישהו מעמיתינו הארגנטינים מבקש לפגוש אותך בארבע עיניים. הוא לא בא אליך בעצמו כי הוא חושש שיראו אתכם ביחד. לטענתו מדובר בנושא רגיש מאוד, אבל גם מאוד חיובי. הוא יחכה לך בחדר 181 במלון כפר המכביה חצי שעה לפני הקוקטייל".
* * *
בארי סילקמן לא זיהה את האיש שפתח לו את דלת חדר 181. "תודה שבאת, מיסטר סילקמן. שמי ריקרדו. אני ראש מערך התקשורת של נבחרת ארגנטינה. אנא שב". סילקמן תלה מבטים בחדר, הסב ראשו לשולחן עליו ניצבה כוס יין ולצידה בקבוק יוקרתי פתוח. הוא היסס אם ליטול יוזמה ולמזוג לעצמו, כאשר דלת חדר האמבטיה נפתחה, וממנה צעד והתיישב לידו דייגו ארמנדו מראדונה.
- "מר סילקמן, אני מודה לך שבאת בהתראה קצרה שכזו ובלי לדעת במה המדובר". סילקמן בלע את רוקו. הוא היה נרעש. "הכבוד והעונג כולם שלי", הצליח למלמל.
- " בוא ניגש ישר לעניין", אמר מראדונה ומזג לעמיתו הבריטי כוסית. "פניתי אליך כי אתה גם אדם ישר, גם אנגלי וגם יהודי. אצלכם ביהדות יש מן חג עמוק ומיוחד כזה שבו אתם פונים לאל כדי להודות ששגיתם ולבקש סליחה, נכון?
- בהחלט. יום כיפור.
- ובכן, אני מבקש להשתמש ביום הזה שלכם. אני נוצרי אדוק, אבל אצלנו אין מנהג כה מהותי ומשמעותי לתיקון עוולות. אצלנו מקסימום הולכים לכומר להתוודות. זה לא מספיק לי. מאז שכבשתי לפני ארבע שנים את שער "יד האלוהים" נגד אנגליה – אני לא מוצא מנוח לנפשי. אני מבקש להכות על חטא, למחוק את הכתם, להתנצל, לבקש מחילה. אני לא יכול לעשות את זה פומבית, כי אמנם באנגליה יברכו אותי על עשיית הצדק, אבל בארגנטינה יצלבו אותי. אני רוצה לעשות זאת ביני לבין עצמי, ביני לבין בוראי, ואני חייב לעשות זאת בהקדם. ארגנטינה מתארחת אצל אנגליה למפגש ראשון מאז מכסיקו 86, בעוד תריסר חודשים. לא אוכל להרשות לעצמי לדרוך על כר הדשא בוומבלי מבלי שמצפוני יירגע. ואני חייב להתפלל עימכם ולבקש למחות את עווני על אדמת אנגליה. אצלכם. בחצר האחורית של האומה בה פגעתי".
דייגו מראדונה בוומבלי. חייב להתפלל (gettyimages)
סילקמן נאלם. הוא צבט עצמו וטלטל את ראשו מצד אל צד כדי להבטיח שאיננו הוזה. "אז אין לך הרבה ברירות, מר מראדונה".
"דייגו, קרא לי דייגו".
"אז אין לך ברירה דייגו. בין שיחתנו היום למשחק של ארגנטינה בוומבלי במאי הבא נותר רק יום כיפור אחד. שבת 29 בספטמבר. אתה מוזמן. אארח אותך ואדאג לך למקום בספסל לידי".
"אני אבוא. בתנאי שנשמור על שיא הדיסקרטיות. לאיש אסור לדעת".
"כמובן. אבל אתה יודע שתצטרך גם לצום".