לפני שנתיים, שמרגישות כמו נצח, חשבנו שפריז סן ז'רמן השלימה את הקיץ הכי טוב של קבוצת כדורגל אי פעם. הקבוצה שעשתה חצי גמר ליגת האלופות פתחה לראשונה עונה עם מאמן מוערך כמו מאוריסיו פוצ'טינו ומסע רכש מדהים. ליאו מסי, ג'אנלואיג'י דונארומה, סרחיו ראמוס, ג'ורג'יניו ויינאלדום, אשרף חכימי, דנילו פריירה ונונו מנדש הוצגו מול אצטדיון שלם שהריע בהתלהבות, וחשבנו שהם הולכים לשלוט בכדורגל העולמי. זה לא קרה.
שנתיים לאחר מכן, פ.ס.ז' בקיץ שרחוק מאוד מלהתפס כ"קיץ הטוב ביותר של קבוצת כדורגל אי פעם". ליאו מסי עזב בהעברה חופשית, קיליאן אמבפה נשאר מחוץ לסגל ומתאמן עם המנודים כי הקבוצה מפחדת שהוא יעבור בחינם ויש גל שמועות על כך שניימאר רוצה לעזוב. ראמוס עזב בחינם אחרי שנתיים לא זוהרות, ושחקנים שהיו אמורים להיות משמעותיים הפכו למנודים גם כן כמו ג'ורג'יניו ויינאלדום, לנארדו פרדס ויוליאן דרקסלר. הם ממשיכים לקבל הון עתק.
למרות זאת, יש מצב שזה הקיץ הכי טוב של פריז סן ז'רמן מזה שנים. עוסמאן דמבלה הוא לא ליאו מסי, גונסאלו ראמוס הוא לא קיליאן אמבפה ואוסף הצעירים שלהם הוא בעיקר סימני שאלה - כשהצעיר הטוב מכולם, צ'אבי סימונס, מושאל שנה נוספת - אבל אחרי יותר מדי שנים של גלאקטיקוס נבנה שם משהו אחר.
קשה לטעון שקבוצה שאיבדה את ליאו מסי, קיליאן אמבפה וניימאר הפכה לקבוצת כדורגל טובה יותר. כולנו ראינו מה הם מסוגלים לעשות על המגרש, אבל השאלה היא האם באמת ראינו את מסי, אמבפה וניימאר בפריז. היכולת של שני הראשונים במונדיאל הייתה הרבה יותר טובה מזאת של הליגה, שעברה בין התפוצצויות מוקדמות למשחקים בהם שיחקו בחוסר חשק מופגן. ניימאר, לעומתם, לא הדהים במונדיאל אבל היה מחוץ לסגל בשליש מהמשחקים.
גם אצל מאוריסיו פוצ'טינו וגם אצל כריסטוף גאלטייה, פ.ס.ז' נראתה שבעה מדי ופסיבית מדי. כזאת שמניעה את הכדור במשך דקות ארוכות מבלי להציג כדורגל מוחץ ועדיין מצליחה לנצח, פשוט כי מסי ואמבפה יכולים לעשות שער בשתי נגיעות מול כל קבוצה בעולם. זה הוביל לכדורגל לא גדול, ובמקביל הם לא היו טובים באירופה.
בשנתיים של מסי בקבוצה, פ.ס.ז' סיימה במקום השני בשלב הבתים אחרי בנפיקה ליסבון ומנצ'סטר סיטי ואז הודחה מול ריאל מדריד ובאיירן מינכן. ההגרלות אמנם היו רעות, אבל מועדון טופ אירופי לא יכול להגיע למצב בו הוא מנצח 7 משחקים בלבד בשנתיים (כש-3 מתוכם נגד קלאב ברוז' ומכבי חיפה).
חלק גדול מהאשמה נופל על שלושתם, ולכן בזה שכולם עוזבים באותו קיץ יש משהו סמלי יותר מחילופי דורות או צירוף מקרים. אחת הקבוצות העשירות בעולם התמודדה עם יותר הפגנות של האולטראס מחוץ לאצטדיון מאשר עם משחקי נוקאאוט בליגת האלופות.
אמבפה. האיש שלא באמת היה שם ( Tim Clayton/Corbis via Getty Images)
אוסף שחקנים
קשה להגיד ששחקנים משחקים היום בשביל הסמל. הכדורגל המודרני פחות מחזק את הערכים של ה"קבוצה" או ה"ביחד", למרות הקריסה המרשימה של הסופר-טימס בפ.ס.ז' וב-NBA בשנים האחרונות, אבל במקרה של אלופת צרפת הם שיחקו בשביל הצ'ק. ניימאר סיים עונות מוקדם מדי בשל פציעות, כשמהצד זה הרגיש כאילו פשוט נמאס לו, בזמן שמסי ואמבפה לא באמת ניסו משלב מסויים.
מסי בעצמו הודה שהוא לא הצליח להשתלב: "היו אנשים שהכרתי בחדר ההלבשה, אבל הייתי צריך להתאים את עצמי לשיטת משחק חדשה, לעיר חדשה, לחברים חדשים. היה לי קשה מאוד בשנה הראשונה". בשנה השנייה מסי פתח בצורה מדהימה, אבל אחרי הזכייה במונדיאל נפילת המתח הורגשה. בכנות, אי אפשר להאשים אותו.
הגישה של פ.ס.ז', כקבוצה בבעלות מדינה שמשמשת כחלון דרכו קטאר מנסה לשווק את עצמה לעולם, היה להביא כמה שיותר כוכבים למועדון. מדיוויד בקהאם בקדנציה נשכחת, דרך זלאטן איברהימוביץ' ואדינסון קבאני ועד למסי-ניימאר-אמבפה, עברו שם הרבה מאוד שמות גדולים והקבוצה עצמה הוציאה הרבה מאוד כסף. ב-7 העונות האחרונות הכסף הזה הספיק להם כדי לעבור את שלב שמינית הגמר פעמיים. בפעם אחת הם הגיעו לגמר בבועה בליסבון שהתקיימה אחרי הליגה, בפעם השנייה לחצי הגמר אחרי שעברו את ברצלונה של מסי ובאיירן מינכן. באותה שנה, אגב, הם הפסידו את האליפות.
הראש במקום אחר (Mustafa Yalcin/Anadolu Agency via Getty Images)
זה לא מקרי. ברמה מסוימת פער הכוחות בין הליגה הצרפתית לבין ליגת האלופות והמועדונים הטובים ביבשת עצום, ואי אפשר לעלות מאפס למאה תוך משחק אחד. יכול להיות שמצב בו הליגה קשה יותר היה עושה להם טוב, אבל זה לא הסבר אמיתי. פריז תמשיך בליגה הצרפתית.
כי הביקורת על מסי-ניימאר-אמבפה הייתה גם בדרך. במשחקים שמורכבים בעיקר ממסירות פסיביות ומזה שנראה כאילו הם כבר לא באמת רוצים את זה, בין אם באופן מודע או לא מודע, כשחקנים שכבר עכשיו מותג עולמי ויודעים שהם משחקים בליגה שמעט מאוד אנשים צורכים ורואים באופן שוטף. לא היה להם שום דבר להוכיח.
הבנייה של פ.ס.ז' 2023 שונה מאוד. הם מביאים שחקנים שלא מגיעים לקבוצה ככוכבים עולמיים, ויכולים להפוך לכאלה במועדון מסוקר שיהיה בדרג הראשון בהגרלת ליגת האלופות כבר בשנה הבאה.
יש קהל. הוא לא תמיד מעודד (Etsuo Hara/Getty Images)
קבוצה
ברמה מסוימת זאת בנייה הפוכה. גם כי הפעם יש מאמן בשיעור קומה גדול יותר מפוצ'טינו, גאלטייה ואפילו מתומאס טוכל (לפני שהגיע לצרפת) בדמות לואיס אנריקה, שהיה מבוקש ברחבי העולם אחרי התקופה בברצלונה ובנבחרת ספרד.
גונסאלו ראמוס היה בצל של רונאלדו בנבחרת פורטוגל, עכשיו הוא יהיה בצל של קיליאן אמבפה. בגיל 22 הוא חלוץ טוב מאוד, אבל לא שם שמכיר כל חובב כדורגל בשונה מאמבפה או ארלינג הולאנד. כשהוא נכנס לנעליים של אמבפה, ויכול לעקוף אותו אם יגיע לרבע גמר האלופות ולמקום הראשון בבית, הוא מגיע כדי להוכיח את עצמו.
עוסמאן דמבלה עבר לברצלונה בגיל צעיר מדורטמונד ומעולם לא הצליח לממש את הפוטנציאל שלו. אוהדי בארסה לא אהבו את הנטייה לפציעות ואת חוסר המחויבות, למרות שהוא נראה לא רע בכלל בנבחרת, ועכשיו הוא חוזר לארץ הולדתו צרפת. מאמן כמו לואיס אנריקה - שזכה בטרבל עם ניימאר בהרכב - הוא אולי מי שיכול להוציא ממנו את המיטב. רנדל קולו מואני בן ה-24, שנתן עונה טובה בפרנקפורט והפך לגיבור טראגי עם החמצת הענק מול אמיליאנו מרטינס בגמר המונדיאל, קושר לקבוצה ויכול להפוך בה מחלוץ טוב מאוד ואהובם של היפסטרי הכדורגל לוורלד קלאס.
קאנג אין-לי בן 21, צ'אבי סימונס בן 20. מנואל אוגרטה (קשר הגנתי שנרכש ב-60 מיליון) בן 22, הוגו אקטיקה (שהושאל השנה לפ.ס.ז' ונרכש ב-28.5 מיליון יורו) בן 20. המגן השמאלי נונו מנדש בן 21 והיה שחקן הרכב בשנתיים האחרונות. תוסיפו לזה את ויטיניה בן ה-23 ואת ג'אנלואיג'י דונארומה בן ה-24, ויש לפריז סן ז'רמן בסיס צעיר ולא רע בכלל לרוץ איתו. דונארומה הגיע מסגנית אלופת איטליה מילאן, מועדון שצמח בהדרגה והצליח לזכות בסקודטו אחרי שנים ללא כוכבים גדולים.
היחידים מעל גיל 30 בקבוצה הם חואן ברנאט ודנילו פריירה, אם ניימאר יעזוב ומרקו וראטי אכן יעבור למפרץ. זאת קבוצה חדשה שתצמח עם מאמן שכבר הצליח בברצלונה ובנבחרת ספרד ויכולה להרגיש כמו קבוצה, ולא אוסף פרימדונות.
פריז סן ז'רמן 2023/24 יכולה להיות "קבוצה" במובן הקלישאתי והמחובר ביותר שיש ולא אוסף אגדות אחרי השיא. עבור רוב השחקנים הצעירים זאת ההזדמנות הראשונה לשחק על תואר והראשונה להיות חלק ממועדון גדול, גם בליגה וגם ברמה האירופית. כדורגל מחויב יותר והצלחה ממעמד של לוזרית סדרתית או של אנדרדוג באירופה – למרות שמדובר באחד המועדונים היקרים באירופה, בקבוצה ששולטת בליגה שלה ושמתפקדת כמעין "הלבנה" לפשעים היומיומיים של הקטארים – יכול למשוך אוהדים וסיקור חיובי יותר. יכול להיות שעוד שנה וחצי מהיום נרגיש שיש משהו רומנטי בפריז סן ז'רמן.
יכול להיות שגם לא. יכול להיות שהם מחכים לכוכב הבא, או שהם הולכים לוותר לאמבפה לקראת סוף החלון, שגם החדשים לא יעשו הגנה ויזכו בעוד אליפות חסרת מעוף. ההתנהלות של פ.ס.ז' עד עכשיו לא בדיוק נתנה לנו יותר מדי סיבות לאופטימיות, אבל העזיבה הפתאומית של שלושת הכוכבים היא הסופרנובה שהגיעה אחרי שהכוכבים מעולם לא זהרו. אולי הפעם זה ייגמר בשמש שתייצר אור אמיתי, ולא בעוד עץ ירוק מפלסטיק.