אחת התופעות המדהימות בהן נתקלתי מאז שאני נמצא כאן בברזיל, בשבועיים וחצי האחרונים, זה מה קורה במדינה הזו כאשר הנבחרת הלאומית משחקת.
שלא מרצוני יצא לי שלוש פעמים להיות בחוץ בשעה שברזיל שיחקה, וזה פשוט לא ייאמן. מדינה של 200 מיליון איש נכנסת לעוצר כללי של שעתיים (או כמעט שלוש, אם יש הארכה ופנדלים). שום דבר אחר לא מעניין. שום דבר אחר לא קיים. רק המשחק.
שבת, 13:00 בצהריים שעון ריו. התכוננתי לצאת לכיוון המרקאנה, לצפות במשחק בין קולומביה לאורוגוואי. הצצתי מחלון המלון לעבר הרחוב שלמטה. שישה נתיבים שעמוסים במכוניות 24 שעות ביממה. מרגע שהתחיל המשחק, למעט אוטובוסים ופה ושם איזו מונית, אף מכונית לא עברה בכביש.
החלטתי לערוך ניסוי: כמה זמן יעבור עד שאראה מכונית "רגילה" חולפת? טוב, אחרי 10 דקות נשברתי, כי הייתי צריך להתחיל לנוע לעבר המרקאנה. כמובן שלא עברה אפילו פרייבט אחת.
נושמים מונדיאל (gettyimages)
ומזה גם חיים (gettyimages)
לאיצטדיון נסעתי במטרו. הקרון היה מפוצץ באוהדים אורוגוואים וקולומביאנים, שעשו שמח, שרו ורקדו ושמרו על ספורטיביות מרשימה. הרבה צילומים משותפים. ברזילאים? לאורך 9 התחנות עד למרקאנה עלו לקרון שלי שלוש נשים. כולן מעל גיל 70. זהו.
בכל משחק של ברזיל, האוויר מתמלא בקולות נפץ. יורים פה. לא יודע מי יורה ובמה, אבל בכל תחילת משחק, אחרי כל שער של ברזיל ולפעמים סתם ככה בשביל הכיף, בומים באוויר. וזה קורה בכל עיר, בכל עיירה ובכל כפר.
כמה ימים לפני כן הייתי בקוריטיבה, שידרתי את המשחק בין ספרד לאוסטרליה. כשהסתיים החלטנו, הפרשן מוטי איוניר, המפיק אורן צדקיהו ואני, שבמקום לחזור ישר למלון ניכנס לאיזה קניון סמוך, נעשה קצת שופינג ונאכל ארוחת צהריים מאוחרת. בכניסה עוד לא הספקנו לרחרח מי נגד מי, והכרוז הודיע: "בעוד שעה מתחיל המשחק של ברזיל מול קמרון. כולם מתבקשים לעזוב את הקניון, שייסגר לארבע שעות". ממש כך. באמצע היום, בגלל שהסלסאו משחקת, כל החנויות נסגרות. בינינו, מה ההיגיון להשאיר חנויות פתוחות כשממילא כולם צופים בטלוויזיה, כשממילא כולם הולכים הביתה, כשכל העובדים והעובדות בחנויות רוצים רק לראות את המשחק?
ככה זה בכל ברזיל. בקניונים תלויות כרזות שמודיעות על מועדי המשחקים של ברזיל ובהתאם שעות הפתיחה והסגירה של החנויות. המקומות היחידים שפתוחים בזמן משחקים אלה המסעדות והברים, שם אנשים מצטופפים סביב המסכים. כשהיינו בקויאבה ונסענו עם האוטובוס לעבר האיצטדיון בזמן שברזיל שיחקה נגד מקסיקו, זה נראה כמו יום כיפור בישראל. אין נפש חיה ברחוב. הכל סגור ונעול. אפילו כלבים משוטטים לא ראינו. פשוט עוצר מוחלט. האוטובוס שלנו היה כלי הרכב היחיד שנסע בכביש הראשי של העיר. אין לו ברירה, הוא של פיפ"א.
החנויות נסגרות (gettyimages)
והכבישים מתרוקנים (gettyimages)
בחזרה להרפתקה בקוריטיבה. יצאנו מהקניון לפני שהספקנו לתת ביס. לא נורא, אמרנו לעצמנו, נתפוס מונית, ניכנס לאיזו מסעדה ליד המלון, ניקח את המזוודות וניסע לשדה התעופה. פשוט להגיד, כי לך תתפוס מונית בברזיל רבע שעה לפני פתיחת משחק של הסלסאו. אף אחת לא עוצרת. הן חולפות על פניך במהירות והנהג מסמן עם האצבעות משהו שמתפרש כמו: "עזוב אותי באמאש'ך, אתה לא רואה שאני טס הביתה לראות את המשחק?!".
במשך רבע שעה ניסינו לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור מונית. נאדה. כלום. עשרות מוניות, ריקות, חלפו מול מבטינו המיואשים. כבר התחלנו לחשוש שנאחר את הטיסה, כאשר אנראה, סטודנטית צעירה ונחמדה, נחלצה לעזרתנו והסבירה לנו שהמלון נמצא במרחק 10 דקות הליכה ושהיא תשמח ללכת איתנו עד שנגיע.
היום שמעתי סיפור על בחור שנעצר על ידי המשטרה בחשד לגניבה. לקחו אותו לתחנת המשטרה לחקירה, אבל אז התחיל המשחק בין ברזיל לצ'ילה. בשעתיים הבאות הוא נשאר לבדו בתחנה. כל השוטרים והשוטרות נעלמו כדי לראות את המשחק. בקיצור, לבחור היו שעתיים להעלים את כל הראיות. הוא כמובן שוחרר, כשהשוטרים מחבקים ומנשקים אותו. בגלל הניצחון בפנדלים, כמובן.
בקיצור, הדבר האחרון שאפשר לאחל למישהו בברזיל זה להיכנס לניתוח בזמן משחק של הנבחרת. לא בטוח אם המנתחים יסתכלו על המוניטורים או על מסך אחר.
בסוף הרחוב יתמלא בחוגגים? (gettyimages)
הטורניר ישפיע על הדור הבא (gettyimages)