אחד שיודע: מריו קמפס מצפה שמסי יקבל עזרה

ההיסטוריה של הכדורגל הארגנטינאי, כך נראה לפעמים, החלה בקיץ 1986 עם הקסם המתפרץ של דייגו ארמנדו מראדונה. כאילו שזו הייתה ההצלחה הראשונה, כאילו היה שם מדבר שומם לפניו. כלפי אלה שקטפו את הגביע הראשון, רק 8 שנים קודם לכן, זה נראה כמו חוסר כבוד. אולי אפילו קצת מעליב. בכל זאת, ולמרות העננה הכבדה מעל הניצחון על פרו, הנבחרת ההיא זכתה בצורה די מרשימה.

• לצפיה בתמונת האינפוגרפיקה בגודל מלא לחצו כאן >

רק שלושה שחקנים הגיעו למונדיאל ויצאו ממנו עם נעל הזהב (מלך השערים), כדור הזהב (השחקן המצטיין) והגביע המוזהב. הראשון היה גארינצ'ה הברזילאי ב-1962, האחרון פאולו רוסי האיטלקי ב-1982. ביניהם היה מריו קמפס.

בקופה אמריקה 2011 הגיע החלוץ האגדי למשחק בקורדובה, העיר בה נולד. הוא פסע בצעד בוטח לעבר השער, אבל נבלם על ידי מאבטח שלא הניח לו להיכנס. הוא לא התווכח, רק פנה להסתובב לכיוון הקופות במטרה לרכוש כרטיס. אחד ממנהלי ההתאחדות שחזה במתרחש דהר לעבר הסדרן, שהסביר בתמימות: "אין לו אישור כניסה". העסקן הגיב: "אתה יודע איפה אישור הכניסה שלו? תסתכל לשם למעלה, בחור". מנגד הופיע הכיתוב: "איצטדיון מריו אלברטו קמפס".

בעוד שבועיים מריו קמפס יציין את יום הולדתו ה-60. הוא היה המוציא לפועל, אך מעולם לא התיימר להיות המושיע. הוא היה הדמות הכי מדוברת, אבל לא האיש החזק בנבחרת. לוחם, לא מצביא.

"כל אחד בתפקיד שלו בנפרד לא זוכה בדבר. המונדיאל הוא סיפור שונה. לא מדובר בשחקן בודד, ככה לא מגיעים לשום מקום", התעקש קמפס בראיון ל-ESPN כשנשאל שוב ושוב על הציפיות מליאו מסי. "במונדיאל פשוט אין את האפשרות לנוח על המגרש למשך 5 דקות. כאן משחקים 90 דקות בשבעה משחקים ברמה הגבוהה ביותר. טעות אחת שולחת אותך הביתה".

איתו בנבחרת ההיא היו שמות כמו פיליול, האוסמן, ברטוני, ארדילס ומעל כולם דניאל פסארלה – הבלם, הקפטן, הקייזר המקומי. ועדיין, יש לנו נטיה תמיד לחבר פנים לסיפור. להצלחה וגם לכשלון. הפרצוף המאושר של קמפס דוהר לעבר המצלמה, זו התמונה שנחרתה בזכרון מארגנטינה 1978. אבל איזה רגע יישאר הפעם?

"האם זה מסי ועוד 10? זה חייב להיות ככה", אמר קמפס באותו ראיון על תפקוד הנבחרת הנוכחית. "זו לא רק ארגנטינה, כמעט אף נבחרת לא הציגה את המיטב שלה. לא ברזיל, לא גרמניה, לא הגדולות שכבר עפו. ארגנטינה לא מצאה את הדרך, אבל לפחות היא ניצחה. הדבר היחיד שדומה בה לנבחרת שלנו זה הרעב".

ניצחון דחוק על הונגריה, אחד אחר על צרפת והפסד לאיטליה. ככה המארחת פתחה את מונדיאל 1978 בשלושת המשחקים שנערכו באיצטדיון המונומנטל בבואנוס איירס. מריו קמפס, חלוץ ולנסיה באותם ימים, לא מצא את הרשת. ההתעוררות החלה מאוחר יותר באיצטדיונה של רוסאריו סנטרל, הקבוצה במדיה פרץ קמפס הצעיר לתודעה. צמד ב-0:2 על פולין, 0:0 מול ברזיל וצמד ב-0:6 על פרו. כשארגנטינה חזרה לגמר במונומנטל, החלוץ שוב מצא את הרשת פעמיים ובישל את השלישי לברטוני ב-1:3 על הולנד. כולם עבדו, הוא פגע במאני טיים.

העניין הוא שארגנטינה ההיא של מנוטי הייתה נבחרת מאומנת. יחידה אחת. לא היו לה שמות נוצצים יותר או רזומה מרשים, רק יותר שעות יחד. "אני הייתי בוולנסיה, אבל רוב החבר'ה האחרים שיחקו בליגה המקומית. היה להם זמן להתכונן", סיפר קמפס. "לקראת סוף השבוע הם היו במועדונים שלהם, אבל באמצע השבוע גם התאמנו יחד תחת מנוטי. זה היה נפלא. הם למדו על הטעם של כל אחד, התנסו במצבי רוח טובים ובמצבי רוח גרועים. במהלך השבוע הם למדו האחד על השני וביום ראשון שיחקו זה נגד זה בליגה".

ארגנטינה הנוכחית לא נהנית מהלוקסוס הזה. רק שלושה מתוך ה-23 שבסגל משחקים בליגה המקומית, שניים מהם בבוקה ג'וניורס. ובשישיה הדפנסיבית - השוער, רביעיית ההגנה והקשר האחורי – אין אפילו שני שחקנים מאותה קבוצה. בקושי שניים מאותה ליגה (גראיי מבנפיקה, רוחו מספורטינג). אולי זו הסיבה שבארגנטינה מדברים על היעדר שיטה. אולי בגלל שההרכב הבכיר לא תופקד יחד במשחקי ההכנה. אולי אלה רק תירוצים ואלחנדרו סאבלה פשוט מאמן מהאסכולה הישנה. כזה שמכתיב קווים כלליים, אבל נכנע בקלות לתכתיבי הזמן של המועדונים השונים ומסתמך על הקוסם עם החולצה מספר 10.

"ארגנטינה תצטרך להשתפר כדי לזכות", חושב גם קמפס. הוא כבר היה שם. איש לא תיאר אותו כגדול מכולם, אך גם עליו פתאום דיברו במושגים של גיבור. והוא עדיין לא קונה את זה. "אנחנו יודעים שיש לנו את השחקן הטוב בעולם, אבל עליו להיות מלווה בשחקנים טובים כדי שייחשב אפילו לגדול יותר". כי בארגנטינה הגביע הוא האסמכתא. החותמת הסופית לגדוּלה. ורק נבחרת מטביעה אותה, לא אסופה של שמות.